מילותיה של טורי איימוס מהדהדות לי בראש:
"? Oh god, why am I here if love isnt forever"...
ושוב מתעוררים אותם רגשות תסכול ואותן מחשבות על האהבה האמיתית
אי שם ועל החיקויים שבדרך... ושוב אני שואלת את עצמי אם לא
פסחתי על זו שהייתה אמיתית, זו שהייתה ואני כמהה אליה עכשיו.
וקשה לי לברור אילו מן הרגשות האלה אמיתיים ואילו רק תעתועים
זמניים, כי כל זיק וניצוץ נדמה כי הוא-הוא הלהבה שאני מחפשת,
אך תוך זמן מה דועך לאפר דק ועלוב.
האם אני מפחדת להיות לבד?
מדוע אני מדמה לעצמי שזה מה שאני צריכה, כאשר כל מה שקיים שם
הוא תאווה מינית רגעית, משהו חולף שכבר נגמר?
מתחבטת בדעתי איך הגעתי למצב זה ואיך אני יוצאת ממנו, כבלתי
עצמי בכבליו של קשר שלא נועד היה להיות יותר מסטוץ חד-פעמי.
ועכשיו אני כאן, מחכה בסבלנות שזה יגסוס לאיטו, זה כבר קרוב.
מצב רקוב שכזה, אין לי אפילו מוטיבציה לנסות לשפר או לחתוך את
זה. זה שאמור להיות חבר שלי, כבר אין לנו ביחד עולם משותף,
וספק אם אי פעם היה באמת. שיחות ריקות על הא ועל דה, אותם
הדברים שכבר חרשנו וטחנו עד דק. אפילו אין בי כאב על הסוף
העלוב הזה, רק ציפייה שיתרחש כבר איכשהו, שיעזוב אותי לנפשי.
התאהב בי, הוא אומר. מה הוא יודע. אם אני לא יודעת, אז איך הוא
ידע.
לכי תסבירי לו שאין לו מושג מה זה אהבה.
תשוקה, פשטות, מישהי. זה מה שהוא מחפש. מישהי שתשתתף איתו
בעולם הקטן והורוד שלו, הילדותי-נאיבי-ציורי הזה שלו. שלא תלאה
אותו בשאלות קיומיות מסובכות, על מה כל אחד מרגיש ומה כל אחד
רוצה, ושלא תייגע אותו בנסיונות נואשים להעביר לו מחשבות על
המהות הקטנה הזאת שלו.

עכשיו, בשיאה של צלילות המחשבה, אני יודעת ללא עוררין שאנחנו
שני אנשים שלא מתאימים. לא היינו זוג אלא היינו שני אנשים שבאו
במגע. שני אנשים שדרכיהן הצטלבו במקרה או לא במקרה, שני אנשים
שמילאו אחד אצל השני צורך מסויים.
עכשיו אני גם יודעת למה באותו לילה המילים "אני אוהבת אותך"
עמדו על קצה הלשון אבל סרבו לצאת מהפה, ולמה עד היום הן לא
יצאו משם, וגם לעולם לא יצאו.