נמאס לי לשבת ולבכות. נמאס לי שלא איכפת לכם. נמאס לי שלא
איכפת להם. וכל מה שאני רוצה לעשות זה רק לעמוד ולצעוק. ואין
לי כוח, אין לי כוח לזה. לא פיסי ולא נפשי. אז אני צריכה
מישהו, מישהו אחר שיהיה מוכן לעשות את זה בשבילי. מישהו שיצרח,
בכל הכוח. שיסמן לאנשים שאני פה, עדיין שוכבת
מתחת לרגליים שלהם. שיפסיקו לדרוך ולרמוס כי זה באמת מתחיל
לכאוב.
לא רוצה לראות אתכם, לא רוצה לשמוע אתכם, לא רוצה כלום ממכם!!
רק ש ק ט...
תפסיקו לדרוך, לרמוס ולהרוס

אני עכשיו יושבת וכותבת את הדבר המטופש הזה ואפילו לערוך אותו
אין לי כוח... לא פיסי, ובטח שלא נפשי. אני אשאיר את זה ככה.
לא רוצה לראות אותו, לא רוצה לשמוע אותו. רוצה רק למות....
ושום דבר אחר כבר לא חשוב. נזכרת רק איך פעם העברתי שעות רבות
במחשבה על כמה מגניב זה למות ביום הולדת של עצמך. רק על מה שזה
אומר בתרבויות אחרות, וכמה זה נדיר, אבל לא כשאתה מתכנן את זה.
לא כשאתה מתאבד. לא כשאתה מת. אז אני עכשיו מכינה פה את החבל,
ועוד שניה אני אמות, ואיזה באסה למי שמנסה ואפילו את זה לא
מצליח לעשות כמו שצריך...

אז עכשיו אני מתה, או שלא הצלחתי להתאבד כי החבל נקרע ובכל
מקרה פתאום יש לי יום הולדת שמח יותר, והכל הרבה יותר טוב. כי
הייתה לי יום הולדת ומי בכלל שם זין על זה?