קראתי כמה פעמים על אנשים, גיבורי מדע הרפואה, שהדביקו את עצמם
במחלות שונות על מנת לחקור אותן. בחלק מהמקרים היה מדובר
במחלות חשוכות מרפא, והדבר מעצים את הגבורה שבמעשה פי אלפי
מונים.

ניתן לומר שאני מרגיש בצורה דומה. לצורך חקר התחושות שלי
שרציתי להעלות על הכתב, הלכתי לסלון, לקחתי מהסרוויס את כוס
הוויסקי (יש רק אחת, אני חושב - מישהו שכח את העובדה שיש יותר
מאדם אחד שאוהב וויסקי בבית הזה) ומזגתי עד כשלושת רבעי
מתוכנה, כלומר בערך 150 מ"ל וויסקי. אם אתם חייבים לדעת, זה
היה סקוץ', Glenfiddich למתמצאים שבינינו. שתיתי אותו בלגימה
אחת, ניגבתי את הסנטר עם מפית, שטפתי את הכוס והצבתי אותה
הפוכה על השיש במטבח. כעת אני פנוי לתיאור מחשבותיי.

קראתי פעם סיפור שבו חבורה של חמישה אנשים שתתה חצי בקבוק יין
(כולם ביחד, לא כל אחד לחוד) והם היו חצי-מסטולים מזה. אני לא
מנסה להשוויץ ביכולת שלי לשתות, אלא להצביע על כך שיש אנשים
שמתייחסים לידיעת הקורא בבוז. אני, לעומתם, יודע ש-150 מ"ל זו
כמות שלא יכולה להרשים את אף אחד (שלושה שוטים, למי שזקוק
לתרגום) ולמרות ששתיתי אותם בבת אחת האפקט עדיין לא יהיה כל כך
חזק, ויאפשר לי לכתוב את רשמיי.

אט-אט מתחיל האלכוהול לעלות לראש ואיתו נעלמת גם תחושת הגועל
שאני מרגיש תמיד לאחר מנת המשקה הראשונה. כיוון שבמקרה זה היא
הייתה גם האחרונה, לא יכולתי לבחון את איכות הסקוץ' על פי
התחושות ההדרגתיות שהוא מעורר כפי שעוברים ממנה אחת למשנתה.
אני די בטוח שכבר בשלב זה הברחתי את כל האנשים שלא שתו אלכוהול
מעולם, או לכל הפחות גרמתי להם לבטוח בדעתם שאף פעם לא ינסו את
זה בחייהם. ובכן, הנאיביות הזאת הייתה גם מנת חלקי, בימים
המוקדמים יותר לחיי.

למרות הידיעה המפורשת שהאלכוהול כבר פועל, זו עדיין לא ידיעה
שנטמעה במודע. אם למשל אנסה עכשיו ללכת בקו ישר, סביר להניח
שאצליח; אם לעומת זאת אנסה קודם להסתובב על מקומי ואחר כך
ללכת, סביר להניח שאפול; וכך הלאה, ואפשר לבדוק את מצב השכרות
בעוד הרבה דרכים נוספות. העובדה שמחשבות אלה מתרוצצות במוחי
עכשיו מוכיחה בצורה ניצחת שהשאיפה הראשונית של השיכור היא
להוכיח שהוא לא שיכור כלל. לפתור משוואות דיפרנציאליות בראש זו
דרך אחת. לנהוג בלי להתרסק לתוך קיר זו דרך אחרת. מסוכנות יותר
ומסוכנות פחות, הדרכים האלה קיימות מאז שהתגלתה השפעת האלכוהול
- כיוון שזו ההשפעה הנפוצה ביותר שלו.

אני מכיר, למרות שלא על גופי, את ההשפעה האחרת שלו, זו הגורמת
לצחוק מופרז ולהיטות, חופשיות, שחרור וכדומה. אני אף פעם לא חש
תחושות דומות לאלה, גם אחרי מנות הגדולות פי כמה ממה ששתיתי
קודם. ראוי שאנשים יפסיקו להאשים אותי באלכוהוליזם או לחשוב
שאני עומד להידרדר לכך. כל עוד יש לי השליטה המבוקרת הזאת,
המחשבה הרציונאלית והפיכחות המוחלטת, אני לא אדרדר לשם לעולם,
מה גם שאני יודע כמה הרות אסון עלולות להיות התוצאות. זו לא
הבטחת שווא, לא אמירת ריק של שיכור מתלהם, אלא הבטחה אמיתית
לעצמי שהבטחתי כבר הרבה פעמים כשהרגשתי שאני עומד לאבד שליטה -
ורק בגללה אף פעם לא איבדתי את השליטה ולא הוספתי לשתות אחרי
שהרגשתי שמנה נוספת עלולה להעביר אותי על הסף.

התחושה הנפוצה ביותר שהאלכוהול מעורר בי היא תחושת הדיכאון. זה
לא חדש, ואני לא יכול לחדש הרבה על ידי תיאור ההרגשה - אני
יושב, לבדי או עם מישהו אחר, חושב בקול רם מחשבות עגומות
ועצובות על החיים, שואל דברים בטון של ציפור כחושה העומדת בפני
רגעיה האחרונים, וכו'. תחושה זו יכולה להימשך זמן רב ביותר,
והיא הופכת אותי לאיש שיחה לא נעים לכל הפחות, למרות שמדי פעם
אני מסוגל לפלוט איזו הערה משעשעת תוך שאני מושך את ידי לעבר
מנת המשקה הבאה.

הערפול בראש, או שנכון יותר לקרוא לו - כבדות, חום, הזעה
מוגברת - כולם דברים האופייניים מאוד למצבי שכרות ואני לא יכול
להוסיף לגביהם דבר. אני נמצא הרחק מהסף שלי, ולכן אני מסוגל הן
לתאר את תחושותיי בצורה עקבית, הגיונית, חסרת שגיאות צורניות
ותוכניות, והן להצביע על דברים שאפשר להעיד אודותיהם רק במצב
של שכרות קלה. הדבר המרכזי שהערפול הנ"ל משכיח הוא את העובדה
שאם אשתה עוד, אשתכר יותר; או לכל הפחות את הידיעה שיש נקודה
מסוימת שאם אגיע אליה, ארגיש רע ואצטער על מה שעשיתי. לא משנה
כמה פעמים אעבור את ההרגשה הרעה הנ"ל, מנת האלכוהול הראשונה
מצליחה לשכנע אותי בהפך הגמור, להשכיח לחלוטין את הלקח שלמדתי
על בשרי.

תקוותי היא שהתיאור לעיל לא יעודד אנשים לסור לחיק הטיפה המרה
ולא ירחיק אותם מחיק זה. ההתמודדות של כל אחד עם האלכוהול היא
פרסונלית. ישנם אנשים שישתו את המנה ששתיתי וילעגו לי על כך
שנכנסתי למצב רוח פואטי והתחלתי לתאר (למרות שאני מקריב עצמי
למען המדע, זאת אומרת למען היצירה!), וישנם אנשים שישתו את
המנה ששתיתי וימצאו עצמם בבית חולים, כמה ימים מאוחר יותר,
מחוברים למכונת הנשמה.

עד כדי כך ראוי לזכור הבדלים אלה שאני בוחר לסיים תיאור זה
באזהרה: למדו את הסף שלכם! למדו אותו לאט, בהדרגה, וכשאתם
מרגישים שאתם עומדים לעבור אותו, מוטב שלא תעברו; אבל אם
תעברו, עברו אותו בכמות מזערית, כדי שתוכלו לאחר בחילה או
אפילו הקאה, לחזור מהר למצב שהייתם בו, בלי תוצאות קליניות
לבריאותכם. ולאחר שלמדתם פעם אחת את הסף, עליכם לדבוק בו כל
הזמן, ואפילו להמעיט בכמויות; ואם אתם חושבים שיש בכוחכם לעבור
את הכמות ה"מותרת" כיוון שגופכם מתרגל להשפעת האלכוהול, אתם
בדרך הבטוחה לאלכוהוליזם.