"אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא"
נשמעו צרחותיה בכל פינה.
כולם עצרו כדי להסתכל עליה- בסך הכל , לא כל יום רואים מחזה
שכזה- ילדה שצורחת בקולי קולות, קופצת ממקום למקום, בועטת,
נושכת.
מהר מאוד התאספו סביבה במעגל עשרות אנשים.
היו כאלה שהסקרנות הרגה אותם, רכלנים כאלה, שהיו חייבים לברר
על מה פשר המהומה.
והיו את אלה שרצו לעזור, הציעו מים, ניסו להרחיק את כולם
ממנה.
אבל היא - בשלה.
לא כל כך התייחסה למה שהולך סביבה.
כאילו מן משהו עטף אותה והבדיל אותה משאר האנשים.
היא לא שמעה מה שאמרו לה, למרות שניסתה להקשיב בכל הכוח,
היא כמעט התעוורה, לא הצליחה לראות, למרות שניסתה להסתכל
ולהתמקד בכל הכוח,
היא לא הצליחה לזוז, נשארה עומדת במקום.
למרות שהיא ניסתה לרוץ- כמה שיותר רחוק.
רק דבר אחד היא הצליחה לעשות- לצעוק.
והצעקות שלה היו הדבר המחריד ביותר ששמעתי.
כמה כאב, כמה צער, כמה כעס, בנשמה אחת מסכנה.
לבסוף היא נשארה לבד, לא עזרו כמה שניסו לשכנע אותה-
שזה לא בסדר, שהיא לא יכולה להישאר ככה במצב הזה.
רק אחרי כמה שעות היא הצליחה לדבר, שמעתי אותה לוחשת משהו
לעצמה.
פחדתי להתקרב אבל ידעתי שאני צריכה, אולי אפילו חייבת.
שאלתי אותה אם היא בסדר, היא הנהנה בראשה-
"אני רגילה... זה קורה לי כל כמה זמן, ההתפרצויות האלה... זה
נמשך כמה שעות ואז זה נרגע, והכל חוזר להיות כרגיל.
בסופו של דבר, שעובר קצת זמן, אולי קצת הרבה... זה לא כזה נורא
לחיות בתוך עולם של חרטות.
בסך הכל- אני אשמה.
אני בניתי לי את העולם הזה... אבל... אני בסדר, תודה ששאלת".
היא חייכה, חיוך מזויף כזה, סובבה את גבה אליי, והלכה.


ואז התעוררתי, מזיעה בכל איבר בגוף שלי.
מבועתת מהמחשבה שכמעט הפכתי להיות כמוה.