יושבת. כורכת את רגליה בפיסות של גבס לבן ומתיישבת מולי
מחייכת.
צועקת שגיאת כתיב נוראה ונפערת לפניי כמו מלכה.
מפלצת מעוותת במסווה של ילדה קטנה. שולחת את העורבים לנקר את
עיני.
צוחקת כמו מרשעת אמיתית.
הגלימה שלה נשרפת מהעיניים האדומות שלה והתחפושת מתכלה.
רצה להתחבא מאחורי הקיר, נרדפת על ידי הפחדים שלה.
קצוות משוננים של בושה אוחזים בה והיא בקושי מחזיקה מעמד.
חם בחדר והיא רצה. מנסה לתפוס אותי ולערוף לי את הראש.
כבר לא שומע את הצרחות שלה. נבלעת ברעל של עצמה.
מפחדת לעבור את זה עוד פעם, מקלפת את עצמה.
מסירה שכבה של בדידות ואחר כך שכבה של כאב ואז את הרצח, ומביטה
לי בעיניים.
רחוקה מתמיד ויפה מתמיד.
והשדים שלה והנחשים שלה, והעכברוש היפיפה שלה כבר אוכלים אותה
ומפוררים את הבשר שלה אל הארץ.
נאחזת במבט האחרון של מה שהיה פעם אהבה ונרעדת כמו נפלה
משמיים.
הסדקים נפרמים ותולעים אדומות יוצאות ממנה. מכרסמות אותה כמו
תפוח והיא עומדת שם ולא זזה. כאילו ידעה, כאילו ציפתה. ראתה
כבר הכל בכדור הזה שלה, שנפל לה על הרגל וחתך לה את הוריד.
ועכשיו היא משלימה עם זה וצריכה לספר סיפור.
סוגרת את הספר, את הדלת. פתחה לי רק לרגע את הכניסה למסדרון של
הנפילות שלה. מתעופפת מהחלון כמו הציפור השחורה שלה, שרה לי
שירי ערס, ואז חונקת אותי בשנתי.
כי ככה טוב לה.