כל השמות, המקרים, והסיטואציות המתוארים בסדרת סיפורים זו
הינם בדויים לחלוטין. כל קשר למציאות הוא הוא מקרי בהחלט. כמו
כן סיפורים אלו כוללים טקסטים שאינם מיועדים לבעלי קיבה רגישה
ו/או נשים בהיריון ו/או בלי לב חלש.

התירוץ שלי
חולצה משובצת מרופטת, שיער מבולגן וזיפים. זה אני.
זה היה אחד מהלילות האלה.
ישבתי במשרד, הרגשתי לבד.
על המחשב היבהב סימן ה"יש לך דואר חדש".
לחיצה פעמיים על העכבר וגיליתי שהמכתב בקשר לאיזה פגישת עבודה
שיש מחר.
נו טוב, למה יכולתי לצפות.
אני חושב שבאופן רישמי, טוטאלי ובילתי ניתן להירהור. אני חסר
חיים.
אני לא יודע מה זה היה. אולי פשוט נמאס לי מהעבודה. אולי זו
היתה השעה המאוחרת ואולי אני סתם מחפש תירוץ טוב. אבל המשכתי
להרביץ עוד כמה קליקים עם העכבר, התחברתי לאינטרנט ונרשמתי
לאתר הכרויות.

חייכנית, בת 26, מחפשת את החצי השני
אני לא יודע איך זה קרה. אבל מצאתי את עצמי מדבר בטלפון עם
1.64 מטר, שיער שטני, מבנה גוף ממוצע, 26 , לא מעשנת, גרה
בחיפה.
היא נשמעה לי קצת אבודה, קול מתוק. צוחקת ומהססת.
לא מחוברת, מחפשת אהבה.
ואני יכולתי לוותר על יום שישי. קבענו למסעדה טובה ואני החלטתי
שהגיע הזמן לשנות קצת את הגישה.
קפצתי לקניון הקרוב והשקעתי את מיטב כספי בבקבוק יין לבן טוב
וכמה גבינות מסריחות, הרמתי סמיכת פיקה מהארון ונסעתי לכיוון
חיפה. פיקניק בהפתעה.
הגישה שלי אומרת, להפתיע, להקסים ב- 40 דקות ולברוח.
אין טעם למרוח את הפגישה הראשונה.
40 דקות זה מספיק זמן להחליט עם זה הבנאדם שנבלה את הימים
הקרובים יחד או לא.
זה כמו שוקולד. אם לוקחים יותר מדי זה פשוט לא טעים יותר.

הגעתי לחיפה. מבט חטוף במראה אמר שכנראה שכחתי להסתרק לפני
כן.
עצרתי בקניון, קניתי בקבוק של "נטורל פורמולה" ונכנסתי
לשירותים.
סידרתי את השיער. ושטפתי את הידים במים.
זכיתי למבט ממי שנכנס לשירותים בנוסח "אז ככה נראים הומלסים".
חזרתי לאוטו והגעתי אליה.
היא חיכתה לי למטה.
אני בטווח החוורתי כמו סיד.
זה מבנה גוף ממוצע?! אלוהים ישמור. איזה עם ישראל היא אכלה 40
שנה?
העלתי על פני את החיוך הכי גדול שהצלחתי. וגם הוא, אני חושב,
היה קרוב לבכי.
נסענו לים. פרסנו את סמיכת הפיקה שלי.
היום היה כבר אבוד. אז מה זה עוד בקבוק יין ב- 200 ש"ח. כמו
שאומרים: "עוד יריקה בים של יאוש".
דיברנו קצת על החיים, טרפנו את הגבינות.
היא חיסלה 3 כדורי שוקולד ושאלה מה דעתי על לעבור לגור ביחד.
צחקתי והצצתי בשעון. אמרתי שאני חייב להתחיל לחזור לאזור
המרכז, יש לי עוד עבודה.
"ביום שישי?" שאלה.
"כן, ככה זה בסטארטאפ".

חזרנו לאוטו, והסעתי אותה הביתה. לכשהגענו הסתובבה לעברי.
הבטנו זה בזו.
קצת שתיקה, עבורה אולי של הסכמה, בשבילי רק מביכה.
"אז נורא נהנתי" שיקרתי.
"גם אני אמרה".
ראיתי את מבטיה סוקרים את פני. פיה החל להיפער באיטיות. היא
כיוונה, ואני ידעתי בדיוק לאן.
בתרגיל התחמקות מחוכם, הצלחתי לעשות עיקוף ולתת לה נשיקה על
הלחי.
היא ניסתה לסובב טיפה את הראש ולהיכנס פנימה. אבל לחצתי ראשי
כנגד ראשה וסיכלתי את המזימה הזדונית.
חזרנו להתיישב. אבל היא פשוט סירבה לצאת מהאוטו.
"אז" אמרתי וחייכתי חיוך מטופש.
"כן..." השיבה לאות הסכמה. מביטה בי, מפשיטה אותי בעיניה
החומות.
"אז, איך אני בדיוק חוזר מפה לת"א?"
"ישר, ימינה, שמאלה, שוב שמאלה אחרי הכיכר השניה ימינה".
שמחתי על ההסבר, אבל היא כנראה לא קלטה.
רק אחרי שהבטחתי להתקשר שוב הסכימה לצאת מהאוטו.