מאז שאני זוכר את עצמי, אמא שלי טענה שהחדר שלי מסריח. "החדר
שלך מסריח נורא!" היא היתה אומרת. "אולי תנקה אותו קצת? אתה
חושב שזה אפשרי?" אני תמיד עונה לה שכן, כמובן, זה אפשרי. אבל
לא עכשיו. עכשיו אני עסוק. כשהיא שומעת את זה היא מתעצבנת כל
פעם מחדש. בדרך כלל זה נגמר בוויכוח.
עד עכשיו גרתי עם אמא שלי. כן, כן, אני לא מתבייש בזה. יש לזה
יתרונות וחסרונות. גרנו באזור הררי נידח, בקוטג' לא קטן ויש לי
קומה משלי. אבא שלי מת כשהייתי קטן אז עכשיו זה רק אימא ואני.

איזה יום אחד, לפני שנה בערך, אמא נכנסה אלי לחדר. היא עמדה בו
כמה שניות בלי להגיד כלום. כל מה שהיא עשתה זה רחרחה ועשתה
תנועות משונות עם האף. אחרי דקה שאני מסתכל עליה, היא כבר לא
יכלה להתאפק. "החדר שלך מסריח! בקושי אפשר לנשום פה! איזה
סרחון!" לא עניתי לה. "מה יש לך להגיד להגנתך? אין לך שום
כוונה לנקות אותו בזמן הקרוב?". שוב לא עניתי לה. אמא שלי
שונאת שאני לא עונה לה. זה מרגיז אותה הכי הרבה. אפילו יותר
מזה שהחדר שלי מסריח. היא ממש התעצבנה הפעם, ויצאה בכעס מהחדר
שלי. להפתעתי, אחרי פחות מדקה היא חזרה עם גרזן. זה היה גרזן
גדול של אבא שלי. היא התחילה לצעוק עלי שאני לא מנקה את החדר,
למה אני לא מנקה את החדר, מתי אני אנקה את החדר כדי שיפסיק
להיות מסריח. אחרי שהיא סיימה לצרוח היא פשוט יצאה. אני ממש לא
מבין למה היא הביאה את הגרזן, היא בכלל לא השתמשה בו. לא שיש
לי תלונות.
אחרי שאמא יצאה בכעס מהחדר שלי, היא גם יצאה מהבית, כנראה, ולא
חזרה באותו יום. כנראה שממש הרגזתי אותה. אחרי שלושה ימים,
כשהיא עדיין לא חזרה, התקשרתי למשטרה. הגיע אלי שוטר שמן
ומנומנם ולקח ממני פרטים. הוא לא הראה יותר מידי עניין בנושא,
רק אמר שהם יכריזו עליה כנעדרת. "משהוא פה מסריח" הוא נמנם מתי
שהוא. אני יודע, אמרתי לו, זה החדר שלי, אני אנקה אותו. ימים
ארוכים לאחר מכן ישבתי בבית בדאגה. לא היה שום סימן מאימא. זה
היה ממש מוזר להיות לבד כל כך הרבה זמן.
שבועיים אחר כך ישבתי בחדרי, ופתאום, בערך ב- 12 בצוהריים,
הדלת של החדר שלי נפתחה בחוזקה. אמא עמדה בפתח. אמא! חזרת! סוף
סוף! כל כך דאגתי, איפה היית? שאלתי, אבל אמא לא ענתה. באותו
רגע הבנתי שהיא מענישה אותי. לא עניתי לה אז היא לא עונה לי.
אחרי דקה היא אמרה "החדר שלך מסריח אפילו יותר מקודם." ויצאה.
שמתי לב מתי שהוא שהיא לא החזירה את הגרזן של אבא. מוזר,
חשבתי. איפה שהיא לא הייתה בשבועיים האחרונים, היא לקחה לשם את
הגרזן של אבא. לא היה איכפת לי, האמת. אף פעם לא השתמשתי בו.
זה פשוט היה מוזר.
למחרת בחמש בבוקר אמא העירה אותי. היא נכנסה לחדר שלי, צעקה
לתוך האוזן שלי "החדר שלך מסריח!" ויצאה. קמתי מייד בבהלה, הלב
שלי פעם כל כך מהר שחשבתי שהוא מתפוצץ עוד שנייה והתנשפתי ממש
חזק. זה היה מפחיד לאללה. לא יודע למה, זו בסך הכל אמא שלי,
אבל היא הפחידה אותי כמו שמעולם לא פחדתי. מאותו יום, אמא
העירה אותי תמיד באותה צורה, וכל היום אחר כך היא סירבה לדבר
איתי בכל תוקף. ניסיתי להתנצל אין ספור פעמים. כלום לא עזר. כל
בוקר מאז, "החדר שלך מסריח!" וזהו. לא היה שום סימן לגרזן של
אבא.
לא הרבה ימים לאחר מכן חלמתי ש
אמא נכנסת אלי לחדר. היא התחילה להגיד שהחדר שלי מסריח אבל
אני יצאתי בכעס מהחדר והלכתי אל מחסן הכלים של אבא. הסתכלתי על
המבחר ולקחתי את הגרזן. אחר כך חזרתי לחדר וראיתי את אמא שלי
עומדת שם, מחכה. התחלתי לצרוח עליה שאני אנקה את החדר מתי שאני
רוצה, אני אנקה את החדר אם אני רוצה, אולי אני לא רוצה לנקות
את החדר. באיזה שהוא שלב זרקתי עליה את הגרזן ופתאום היא צורחת
לי באוזן
"החדר שלך מסריח!" אמא צרחה לי באוזן כמו בכל בוקר
והתעוררתי. אני לא יכול להתחיל לתאר כמה נורא זה היה. לא
הפסקתי לרעוד רבע שעה אחר כך. ואז בכיתי. אני אף פעם לא בוכה.
בכיתי המון.
החלום חוזר על עצמו כל יום מאז, ונגמר בדיוק באותה נקודה,
כשאמא מעירה אותי בעצבנות בחמש בבוקר. כל יום מאז אני עובר את
אותה חוויה מצמררת שאני לא מאחל לאף אחד. הלוואי וזה יפסיק
כבר, חשבתי בכל בוקר, ושהחדר שלי יהיה פחות מסריח. החדר שלי
באמת מסריח. מסריח מאוד.

אתמול שמעתי צלצול בדלת. צעקתי לאמא שאני פותח, אבל אז ראיתי
שהיא לא בבית. לאן היא הלכה? אולי זו היא בדלת? חשבתי. כשפתחתי
את הדלת עמד בכניסה אדם שטען שהוא בלש מהמשטרה. הוא הראה לי את
התג שלו, שנראה לי אמין ושאלתי אותו מה הוא רוצה. הוא אמר שיש
לו כמה שאלות בקשר לאמא שלי. הייתי ממש מופתע. למה? משהוא קרה
לה? שאלתי, והשוטר נראה קצת מופתע מהשאלה.
"אנחנו לא יודעים עדיין..." הוא אמר. מה זאת אומרת לא יודעים
עדיין? שאלתי.
"היא עדיין נעדרת" הוא ענה, ואז קלטתי פתאום מה קרה פה. צחקתי.
היה איזה שהוא בלבול, אמרתי לו. אמא שלי חזרה.
"חזרה?" הבלש היה בהלם. כן, שבועיים אחרי שהיא נעלמה  היא פשוט
חזרה הביתה, אמרתי לו.
"אני יכול לדבר איתה כמה דקות?" הוא שאל, עדיין המום. היא לא
בבית, אמרתי לו. היא בטח תחזור עוד מעט. "אמממם, אני יכול
לחכות בפנים?" האמת, לא כל כך אהבתי את הרעיון אבל נתתי לו
להיכנס. הוא עשה כמה צעדים פנימה ואז נעצר.
"מה זה הריח הזה?" הוא כבר ממש עלה לי על העצבים, הבלש הזה. זה
מהחדר שלי, אמרתי לו. הוא קצת מסריח, אבל מתרגלים. הבלש התקדם
עוד כמה צעדים, ואז הוא הוציא ממחטה מהכיס ושם אותה על האף.
חשבתי שיש לו נזלת אבל הוא פשוט החזיק אותה צמוד לאף ולפה. הוא
התקדם עד למדרגות והחל לעלות באיטיות לכיוון החדר שלי. הלכתי
אחריו. הוא התחיל להשתעל. אתה בסדר? שאלתי, אבל הוא זעף "תישאר
כאן!", הוציא את האקדח מהחגורה שלו ונכנס לחדר שלי. שם נראה
שהוא כבר לא יכל לנשום בכלל. עמדתי בפתח הדלת כשהוא הסתובב
בחדר שלי, משתעל וממלמל כל מיני מילים שלא הבנתי. לפתע עיניו
נפתחו והוא נכנס להלם. הוא השתחרר מזה, הסתכל עלי בתדהמה
וכיוון אלי את האקדח. "ידיים למעלה!" הוא צעק. הייתי בשוק.
מה הוא רוצה? "עכשיו! ידיים למעלה!" הרמתי את הידיים ועשיתי
צעד לתוך החדר. "עצור!" הוא צעק. עצרתי. הסתכלתי על החדר.
הבלש צעק עוד כמה מילים אלי אבל כבר לא יכולתי לשמוע אותו.
הרצפה של החדר שלי הייתה שחורה. עשרות זבובים, נמלים ותולעים
היו שם. פתאום הרחתי את הסירחון הבלתי נסבל. בפעם הראשונה
הבחנתי בחרקים ובריח הריקבון הנוראי. אני לא בטוח למה, אבל
נפלתי על הרצפה. נראה לי שהבלש הפיל אותי, אחז את ידי בחוזקה
מאחור ושם אזיקים.
בשניות הבודדות שהייתי על הרצפה הסתכלתי מתחת למיטה שלי. אמא
שלי שכבה שם שנה שלמה עם הגרזן של אבא עמוק בתוך הראש.

עכשיו אני בתא קטן בכלא שיש בו רק מיטה. השוטר אמר שמחר אני
אראה שופט. גם היום בבוקר אמא העירה אותי בחמש בבוקר וצרחה לי
באוזן שהחדר שלי מסריח. הפעם היה לה גרזן בראש ופנים אדומות.