ביום שישי הקרוב אני מארגן התנחלות. לא התנחלות רגילה. אף אחד
בעולם עדיין לא עשה התנחלות כזאת.
זוהי התנחלות מסוכנת, בעצם לא כל כך מסוכנת כמו לא בטוחה. אני
מארגן בית שהוא לא שלי. הוא ריק. אין בו כלום. יש בו כמה
ארונות ריקים וזהו. אפילו אין מפתח ובגלל זה צריך להיכנס
מהחלון.
היא לא מסוכנת בגלל שמישהו עלול לתפוס אותנו, כי מותר, דיברתי
עם הרשויות. היא מסוכנת כי היא אף פעם לא נעשתה כך.
אף אחד, אף פעם לא ארגן התנחלות שהיא לא בבית שלו או במועדון.

היא גם מסוכנת כי אף אחד עדיין לא אמר שהוא בא במאה אחוזים.
פעם אחרונה שאף אחד לא אמר שהוא מאה אחוז בא, נשארתי עם כמה
חברים שלי מהקיבוץ, 4 מגשי פיצה ונרגילה.
זה היה בכיתה ח', מאז לא ארגנתי כלום, כבר לא הפריע לי, לא היה
אכפת לי ממסיבות כי לא היו לי חברים מחוץ לקיבוץ, התנתקתי
מכולם, הם היו מטומטמים מדי, לא הבינו כלום.
עכשיו בקבוץ החברים שלי מתחילים להתגייס, ואני נשאר בלי אף
אחד.
עם כולם יבריזו לי אני אשאר לבד.
לבד!!
עכשיו אני בכיתה י"א אז אני לא אשאר לגמרי לבד, אני אשאר עם 15
בירות, בית של שלושה חדרי שינה, 2 שירותים, מטבח וסלון, אני גם
אשאר עם איזה ספר טוב שייגמר לפני 22:00.
סיימתי לנקות, עוד מאט אני אסיים להעמיס את החדר במזרונים מכל
מקום שיכולתי למצוא ומחר אקנה את הבירות.
מכיתה ח' לא אירגנתי שום דבר שהיה רק שלי, כלומר, עזרתי במסיבה
פה, מסיבה שם אבל שום דבר בלעדי, חוץ מהיום-הולדת שלי השנה,
וגם אז את הרוב עשו חברים שלי וזה גם היה במועדון.

ביום שישי אני מארגן התנחלות. אני מקווה לטוב, אבל יודע
שהסיכויים מראים נגדי.
מראים נגדי כמו שאף פעם לא הראו נגדי, בעצם חוץ מבכיתה ח', אבל
אז הייתי תמים ואופטימי.

כפי שתיארתי לעצמי, אף אחד לא הגיע, אבל לעומת פעמים קודמות הם
הודיעו ופשוט דחינו את זה בשבוע, ליום שישי הבא שזה גם שבועות.

עברו מספר ימים ואני עדיין עם אותו פחד, הפעם מי שרציתי שתבוא
תבוא אז כרגע לא אכפת לי מכלום, אני רק רוצה שהיא תבוא. כל
השאר יכולים לקפוץ. בגללה העברנו את זה ליום שישי, כלומר,
רצינו להעביר את זה ליום חמישי אבל היא אמרה שהיא יכולה לבוא
רק ביום שישי אז הסכמתי.
עכשיו אני מחכה, זה רק יום ראשון בערב, העולם יכול להתפוצץ עד
אז. אני רק רוצה שזה יצליח.

היום זה יום ראשון שאחרי ההתנחלות, אף אחד לא בא חוץ משירי,
בעצם רק היה לי חשוב שהיא תגיע, היא הגיעה והייתי שמח, אבל בו
זמנית עיצבן אותי שרק היא הגיעה.
ישבנו ביחד, שתינו כמה בירות עד סביבות 1:30, לאחר מכן ראינו
איזה סרט בטלוויזיה, אחרי שראינו את הסרט הלכנו והתחרמנו כל
הלילה (עד הזריחה), היה כיף.
אחרי שהיא הלכה ישבתי וחשבתי לעצמי למה בכל זאת אני לא שמח.
החלטתי שזה בגלל שרק היא באה...
עכשיו אני מדוכא, החלטתי שבזמן קרוב-רחוק אני לא מארגן עוד
כלום בעצמי, אני חושב שזה לא יעבור בקרוב, אני מקווה רק
שההרגשה הזאת תעבור לפני היום הולדת שלי כדי שאחגוג אותו, ולא
כמו בכיתה ט', כשהיום הולדת שלי עבר בכזאת קלילות ללא מסיבה
שאני לא זוכר איך הרגשתי כשעברה עוד שנה מחיי. באותה שנה זה
היה כאילו לשנתיים הייתי בן 13 ובכיתה י' הפכתי פשוט מ13 ל15.