השכנים שלי בבניין החליטו לאמץ כלב. יותר נכון הבן הקטן שלהם,
אני חושב שהוא בכיתה דלת או משהו כזה. בהתחלה זה היה בסדר, כי
הייתה מסביבו התרגשות והוא חי רוב הזמן בתוך הדירה שלהם. אבל
תוך כמה חודשים, קצת ירד להם ממנו והוא נהיה כלב שכונתי. דפקו
לו שם מטומטם (חומי) והאכילו אותו משאריות וכל מיני עצמות.
שלא תבינו לא נכון, זה לא שאני שונא כלבים או משהו, להיפך. אלא
שהכלב הזה היה מטונף, מסריח ומלא קרציות. חוצמזה הוא נהג לחרבן
בחדר המדרגות. פעם, אחרי דייט מוצלח במיוחד, אספתי אל ביתי את
הדייטית ובדרך דרכתי על החרא שלו. כששמתי לב, כל החרא כבר היה
מרוח אצלי בבית על השטיח מקיר לקיר. חוצמזה שהדייטית הלכה, זה
היה מאוד מסובך להוציא את מה שנמרח על השטיח. באותו הלילה
הייתה תוכנית של יוסי סיאס, התקשרתי ובקשתי עצות ממאזינים לאיך
לנקות את זה. להפתעתי התקשרו מלא אנשים עם המון עצות, בסוף
בחרתי את העצה של הבנאדם שנשמע אומנם הכי אדיוט, אבל עם הכי
הרבה נסיון בעניין. הוא הציע שלא לנסות לשטוף את החרא, כי זה
רק יימרח אותו עוד יותר, אלא להמתין שבועיים ואז להוציא אותו
בצורתו היבשה. ככה חייתי בבית עם חרא. זה מילא אותי בשנאה לכלב
והחלטתי לחפף אותו. בוקר אחד קמתי מוקדם, פיתתי אותו עם פסטרמה
לבוא אחרי לאוטו ונסעתי איתו למכלאה של צער בעלי חיים. המתנדבת
שם אמרה שהם מלאים עד אפס מקום, אין להם ממילא כסף להאכיל את
הכלבים במכלאות והיא התחננה שאשמור אותו אצלי בבית ואמצא לו
מאמץ. חוצמזה גרדה ממני מאה שקל תרומה בשביל "הכלבים שגוועים
באגודה". בדרך חזרה חשבתי על זה שאף אחד לא ירצה לאמץ את חומי,
שגם נראה די מעפאן וגם יש לו מלא הרגלים רעים שהתביעו בו
השכנים שלי. הבנתי שדינו של חומי, הוא להתגלגל אצל מיני אנשים
לא רציניים שלא ייתנו לו אהבה ממשית, אלא רק יחפפו אותו הלאה.
תחושת הניכור והבאסה המתבקשת מאורח חיים שכזה היא הרסנית ממש,
ולטובתו החלטתי לחסל אותו. בהתחלה חשבתי על זריקת הרדמה כזו
שממיתה. אבל אלף, התחילו לרוץ לי כל מיני סרטים שאני מזריק לו
לא מספיק חומר והוא מתחיל לפרפר לי מול העיניים וגם לא היה לי
מספיק אומץ לדקור ככה בעל חיים. בית גיליתי שהחומר הממית הוא
לא כל כך זמין. החלטתי להמתין שבועיים, עד למילואים. בינתיים
נתתי לכלב המון אהבה. כי לדעתי לכל יצור חי מגיעה אהבה. אני
מאמין במשפט, שגם פרה המיועדת לשחיטה צריכה לקבל כל סעד
והבראה, עד לרגע שהסכין תשסף את גרונה. קניתי לו קולר מיוחד
נגד קרציות מהפירמה הכי יוקרתית ויעילה. קניתי לו גם אוכל
מסחרי מהסוג שהומלץ לכלבים גזעיים נחשבים ואפילו צעצוע מצפצף
שהעסיק את חומי שעות. אבל הכי חשוב כל פעם כשעליתי הביתה דרך
חדר המדרגות עשיתי את עצמי שאני אוהב אותו והוא קשקש בזנבו
לאות סיפוק. יכול להיות שאני שחקן מעולה, כי כלבים הם לא
פרייארים. הם קולטים תשדורות בלתי מילולית ומגיבים אליהן, אבל
גם יכול להיות, שבסך הכל עם הזמן, למדתי באמת לאהוב אותו. אחרי
שבועיים התגייסתי למילואים וביקשתי מהמפקד שלי כמה שעות חופש.
כולם ביקשו ולא קיבלו, אבל כנראה שהתירוץ שלי נגע לליבו ("אני
צריך לטפל באיזה כלב"). בחרתי לקחת את חומי לואדי שנערכות בו
עבודות חציבה- שייחפו על הרעש של היריות. בדרך נתתי לו המון
אהבה, הכי שיכולתי, גם כדי שלא יחשוד, אבל גם כי הבנתי שיותר
לא אראה אותו וביקשתי למצות איתו כל רגע. פתאום התחילו לצוץ לי
הרהורי כפירה, אבל הגעתי למסקנה, שבסך הכל הייתי מתחלף עם
חומי. גם אני הייתי רוצה לקבל מהעולם המון אהבה במשך כמה
שבועות ומבלי שאחשוד או אבין, פתאום ימיתו אותי. אחלא דרך
לעזוב את העולם-נאהב. בדרך קניתי לו חטיפים וצ'ופרים מגניבים
ואפילו קולר עם באנדנה. דילגתי איתו במרחבי הואדי, נתתי לו
לאכול מהיד שלי והוא ליקק אותה באהבה. בחיים לא ראיתם כלב כל
כך מאושר ומלא הכרת תודה. מדהים כמה פשוט, זול וקל להפוך יצור
חי, ליצור שמח, טוב לב ומאושר באמת. בסוף, כשהגב שלו היה מופנה
כלפי. דרכתי את הנשק, נכנסתי למצב ודרך כוונות הורדתי עליו חצי
מחסנית, ישר אל תוך הראש. שמתי לב, שתוך כדי פרפורי גסיסתו
הקצרים, המשיך לקשקש בזנבו, וזה העיקר מבחינתי. |
