יושבת בחדר, משחזרת אירועים.
לא חושבת שנהנתי כלכך אי פעם, כמו אז.
שוכבת במיטה ובוכה, יודעת שבחיים זה לא יקרה שוב, בחיים לא
יהיה לי טוב כמו אז. שקועה במחשבה הרסנית, מחשבה שפשוט תהרוג
אותי במוקדם או במאוחר. שקועה במחשבה שהכל היה טעות ושצריך
להצטער על כל מה שקרה, ואני יודעת שאני לא אצטער על זה, אף
פעם, אבל כמובן שלכל דבר יש שני צדדים.
שוכבת, בוכה, מפנטזת. חושבת על הגרוע מכל, מה אני עושה לעצמי?
למה?! אני הורגת את עצמי מרוב מחשבות.
שוכבת, בוכה, צועקת, עם המוזיקה שלי ברקע.

ועכשיו אני סתם עוד ילדה, חלק אומרים מתוסבכת/מוזרה אבל הכל
במסגרת חצי צחוק חצי אמת.
אני רק מנסה להתאים את עצמי לחברה, לרוב זה מצליח. לא רוצה
שיראו אותי, לא רוצה להיות פה, רוצה לברוח, לא להיות שייכת
לשום מקום. רק לחדר שלי, למוזיקה שלי, לכלום שלי, לרייקנות
הממושכת.
רוצה לחזור אחורה לאותו יום מושלם, לאותו היום שלא יהיה שוב,
לא יהיה.

And I don't want the world to see me 'cause I don't think
that they understand, when everything's made to be broken
I just want you to know who I am