[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אקסטה

מוזיקה.
קופצים
קדימה, אחורה, ידיים.
ואז אבי מגיע אלי, האולטרה סגול משווה לו נופך שטני.
עיניים נוצצות, זקן תיש קצוץ וחיוך שאני מכיר.
אותו חיוך שאומר, הנה מגיעות הצרות.
"רוצה לאכול?" הוא שואל.
"לא רעב" עניתי וחייכתי, ממשיך לנוע מצד לצד, רוקד.
הוא שוב מחייך וחושף שורת שיניים לבנות בוהקות באולטרה.
"לא אוכל, טמבל".
"אה?"
"רוצה או לא רוצה?"
"רוצה מה?"
הוא קרב אלי ולחש על האוזן, "אקסטה, רוצה אקסטה?"
"שו אקסטה, אתה רציני?"
"רציני, רציני" חייך וליטף את זקן הטיש שלו.
"יש לך?"
"יש לי, יש לי בשבילך גם אם אתה רוצה".
"ואיך זה?"
"אתה כמו מלך העולם"
"האמתי אני קצת פוחד"
"ממה?"
"מ... אתה יודע. מה שיהיה אח"כ"
"אח"כ יש קצת דאון, שום דבר רציני, ככזה זה, רגע אחד אתה
בשמיים ואח"כ חוזר למציאות, בטח שתרגיש באסה, כמו כל פעם שמשהו
כייפי נגמר".
הוא שם את ידו על הכתף שלי והמשיך "נו, מה אתה אומר, תנסה פעם
אחת".
"ואין לזה נזק מתמשך?"
"לא, תוך 3 ימים זה עף מהגוף שלך, אני לוקח פעם בשבוע ותראה,
לא קורה לי כלום, זה חומר מצוין".
"אתה בטוח?"
"אופיר! אני פעם שיקרתי לך?"
היססתי לרגע, מצד אחד ממש משך אותי לנסות, מצד שני, זה בכל זאת
משהו שאמרתי לעצמי שאני לעולם לא אגע בו.
אבל שוב, חיים פעם אחת.
אם לא היום, מתי כן? תירוצים לא חסר וברגע של אי שפיות זמנית
חייכתי בחזרה.

הלכנו לכיוון האוטו שלו, אני כל הזמן הבטתי לאחור לראות שלא
עוקבים אחרינו.
"אני לא מאמין שאני עושה את זה" לחשתי לו.
"תירגע, זה שטויות" אמר בקול רם.
הגענו לג'סטי האדומה שלו, הוא התיישב בפנים ופתח את תא
הכפפות.
אני שמתי לב למישהו שמשתין לא רחוק מאיתנו אבל רחוק מהמסיבה.
בטח סמוי, רק שלא יביט לכיוון, זה בדיוק מה שאני צריך עכשיו,
להסתבך.
אבי הוציא קופסת סוכריות עגולה ממתכת ושלף מתוכה כדור. "קח,
תבלע מהר" הורה.
לקחתי אותה מידו ובידי השנייה לקחתי בקבוק מים שהיה מונח ליד
כיסא הנהג.
"קח שלוק, נו כבר!"
הבטתי שההוא שהשתין, הוא עדיין שם.
"רגע, אני חושב שמישהו מסתכל"
"יאללה! תבלע את זה כבר, אף אחד לא רואה"
"טוב, טוב רגע!"
שמתי את זה במהירות על הלשון.
היה לזה טעם מר, כמו של אקמול.
לקחתי שלוק מהר מהנביעות ומיד סגרתי את הבקבוק, שלא יראו.
נרגעתי, זהו, לא תפסו אותי.
עכשיו, אין דרך חזרה.

חזרנו לרקוד, עוד כמה חברה הצטרפו אלינו.
חייכתי כמו אידיוט, מחכה.
מחכה לניסים והנפלאות שכולם הבטיחו לי.
אבי הביט בי, בחיוך אבהי גאה.
"אופיר שלי, הפך היום לגבר".
"באמת?" שאל גיל וגלגל את צחוקו לאוויר.
"כל הכבוד!" חיבק אותי.
וכך, קפצנו לנו,
הם שמחים בשלהם, ואני מביט באולטרה סגול מחכה שמשהו יקרה.
סקרן, מפוחד, משתוקק למשהו שישבור את השגרה, חושש מהלא נודע.
עוד טראק סיים להתנגן, ואני בכלל לא מבדיל ביניהם.
הרגלים שלי החלו כואבות, התיישבתי על הדשא לרגע, מתנשף.
אני כבר לא בכושר כמו שהייתי פעם,
לעזאזל, מעולם לא הייתי בכושר.
צחקקתי לעצמי וגיל נגע בכתפי, "אל תשב, אם תחכה שמשהו יקרה, זה
יחלוף ובסוף סתם תתבאס, קום! תרקוד!".
"אתה צודק" עניתי.

שרית

קמתי וחזרתי לרקוד, הרגלים הפסיקו לכאוב.
הייתי כל כך מופתע, וכל כך נדהם. שפשוט קיפצתי כמו מטורף.
הרגשתי קל כנוצה, כאילו אני יכול לעוף.
זה היה מרומם.
משהו קרה.
לא סתם עוד חוויה בלי תוצאות.
לא סתם אשליה עצמית.
האושר החל גואה פנימה.
ודי ג'י שולח קולו על פני הדשא
ואני שולח ידי לצדדים
כולם מחייכים.
האולטרה מאיר החשכה.
ושרית הופיעה מולי רוקדת לבדה.
כזו חמודה.
כזו יפה.
קטנה, שברירית, שקטה.
איזה פרץ של הרגשה חדשה! קפצתי למעלה ככל שיכולתי.
עוד פעם, ועוד פעם, התופים גועשים, אנשים שואגים, בקבוק מים
עובר מיד ליד.
גיל צורח "באלגן!" ואבי מרים ידיו למעלה.
התיישבתי על הדשא, כואב לא כואב, צריך להפעיל קצת הגיון.
אומנם זה לא כואב, אבל לגוף יש מגבלות משלו וצריך להתחשב בם.
הבטתי בה, והיא חייכה, באה לקראתי, אולי לעזור לי לקום.
בטח חשבה שנפלתי.
ראיתי אותה רק פעם אחת לפני כן, ביום הולדת של רינה.
היא ישבה מולי שם, קצת בודדה בין ים האנשים שכבר הכירו אחד את
השני לבין רינה ועוגת היום הולדת.

"הכול בסדר?" שאלה, מביטה בי מלמעלה.
"כן" עניתי מחויך מצד לצד והושטתי את ידי כלפי מעלה.
היא אחזה בהם והחלה למשוך מעלה, מנסה להרים אותי.
ואני, אני משכתי אותה כלפי מטה, אלי, לתוך חיקי.
היא נפלה בחוסר אונים וצחקקה.
כל כך קטנה, כל כך חמודה.
ראשה הקטון מצמץ בהפתעה מול עיני הבוחנות בסקרנות רבה כל נקודת
חן על פניה הג'ינג'יות.
ואולי בלונדינית?
קרבתי אותה אלי למרחק נשימה.
חייכתי.
השתכרתי מריחה המתוק.
היא הייתה מבוהלת, משועשעת. עוד לא החלטתי מה.
"את יפה" אמרתי.
היא הסמיקה.
"אני רוצה לנשק אותך" אמרתי וקול קטן בתוכי הצטעק:"תגיד לי אתה
בסדר? מה קורה שם בפנים?"
"היא הסמיקה עוד יותר.
"קצת מוקדם בשביל זה?" שאלתי, מנסה להישמע מנומס ככל האפשר.
"קצת" ענתה וחייכה והבל פיה נחבט בשפתי.
נשימתי התקשתה.
הרפתי אחיזתי בה.
היא קמה ואני צנחתי למשכב על הדשא.
הייתי מאושר לראשונה מזה זמן מה.
עצמתי את עיניי, הדי ג'י, השמיע את קולו.

קצת אהבה

איזו מילה מוזרה.
"אהבה".
תמיד חשבתי שאהבה זו תערובת של משיכה גופנית ואשליה עצמית.
אהבתי מעט מאוד בחיי, והנה, אני מלא באהבה.
לכולם.
לכולם ולשרית.
נשמע מוזר, במיוחד שזה יוצא ממני.
פקחתי את עיניי וחזרתי לרקוד.
אני לא זוכר איך זה קרה, אבל לפתע מצאתי עצמי שוב אוחז בשרית,
מניחה בחיקי, נושק לשפתיה.
לשפתיים העדינות האלו.
כל כך מתוקה.
לא היה בלי ולו פרץ קל של מיניות.
רק אהבה.
חיבקתי אותה ושוב נשקתי על שפתיה. רציתי אותה.
את כולה, רק בשבילי, לבלוע אותה. להיבלע בתוכה.
לשונה הקטנה קיפצה בחוסר וודאות כאילו מעולם לא נישקה גבר.
ואני הידקתי את אחיזתי בה ונשכתי את שפתה.
אושר.
אהבה.

וכך ישבנו על הדשא,
אני חובק את גופה הרך, היא נשענת, וליבי פועם בחוזקה.
שלווה.
אשליה.

אם כך מהי אהבה?
האם זה קצב פעימות הלב שמתגבר כל אימת שאני נזכר בה?
או שמא אשליה גרידא?
הייתכן כי כל מהות הקיום שלנו, האהבה הזאת היא תגובה כימיקלית?
כשהאקסטה פוגש את המוח?

אין לי תשובות.
אני רק יודע, שבנקודה רחוקה בזמן.
ליד זכרון,
שכבתי על הדשא, כששרית בזרועותיי.
היא חייכה ואני הייתי מאושר.
זה הדבר הכי קרוב לאהבה אמיתית שקרה לי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כל מה שאנשים
שכותבים לפורום
'מפגשים' מחפשים
זה זיון!


פרובוקטור.


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/6/02 23:02
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אופיר צביק

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה