זמן שאול
ביני ובינך,
אני עודני כותב,
אך אתה כבר אינך.
נותר רק הדף האחרון -
שנגע בידך,
חי, צומח, דומם.

הדמעה שאחרי כל הדמעות,
מציפה ונעלמת
במי התהום של עינייך -
מפסיקה את המשחק,
ויורדת למחתרת,
חי, צומח, דומם.

לפי הסדר,
לפי הסדר,
נצמצם את הזמן השאול:
אתה תקטן בארץ
אני אגדל בעיר,
"סטופ"
יש לי מילה לחי
אותך יש לדומם
יש גם שיר שצומח,
אך הפעם אין אף מנצח,
חי, צומח, דומם.

                             (רפי צור, 11/5/98, לשאול)