הדממה הופרה לקול מוזר שנשמע באפילה, בתחילה זה נשמע כברז
מטפטף, אחר כך מין שאיבת רוח או ניסיון שאיפה של משהו כמו שוקו
העולה במעלה קש או צוף הנשאב מפרח אבל לבסוף אלו היו נשיקות.
נשיקות שלי ושלך..
מאז הקללה שהוסרה ממני לפני ארבעה חודשים בקירוב לא ידעתי באמת
מהי אהבה, אולי...  במחשבה שנייה ידעתי מהי אהבה - מחלה
שמכניסה שני אנשים בריאים למיטה חולה... רק שלא ידעתי כמה היא
נהדרת ואילו עוצמות יכולות להיות לה.
לא ידעתי את מידת הקסם שאני משרה על הסביבה הענפה שלי... ומי
שהיה ד"ר סטוץ החליט לעשות לזה סוף לפני חצי שנה והתאהב אבל
גודל הציפייה גרר אחריו אי הבנה גדולה ופתאום ד"ר סטוץ שחשב
שכבר מצא אהבה הוכה בסנוורים ונפל בפח בפעם המי יודע כמה...
אבל ד"ר זה ד"ר ודוקטורים קמים ובייחוד ד"ר כזה שנפל וקם נפל
וקם נפל וקם כל כך הרבה פעמים שזה עדיין מרגש אותו אבל זה רגש
כל כך קטן וכל כך קצר וצ'יק צ'ק זה נגמר... אחרי שהוא מתאכזב,
חוטף עוד מכה, עוד אגרוף, עוד נפיחות בסנטר או פנס בעין... הוא
קצת מסתגר בעצמו, קצת מזיל דמעות ואחריי רבע שעה אולי עשרים
דקות הן כבר דמעות תנין, האהבה או האכזבה ז"ל ואפשר להמשיך
הלאה...

זה מה שקרה כשחזרתי מתל אביב, מוכה ופגוע... ויתרתי על חיים
משותפים, שותפתי לחיים ויתרה על חיים מרחוק, אני ויתרתי על
דירה מדהימה שלא מהעולם הזה, היא ויתרה על אהבת חייה וכל אחד
חזר לפינה שלו עם הזנב בין הרגליים ובלי להודות מי יצא מזה מהר
יותר...

שמש הגיעה לי בדיוק בזמן שעוד הייתי תלוי, עוד בזמן שלא ידעתי
אם הקרקע בטוחה מספיק כדי שאני אדרוך עליה בשתי הרגליים, עוד
בשלב של השבזה והפעירות - הייתי בהלם - שלי יקרה מה שקרה לי
בת"א? להההההההההה, אין סיכוי... אבל זה קרה, דוק ותחזור מהר
למציאות יא מעופף...
גם אתה בן אדם, גם לך יש רגשות וגם לך זה יכול לקרות כמו שז
קרה לעוד מיליארד לפניך ו-3 מיליארד לפניך.
כשהכרנו זה היה אי שם באיזה אתר מקסים שתמיד חיבבתי... שוחחנו
קצת, צחקנו... היתה תקשורת לא רעה בכלל, אבל לא שונה בהרבה
מהתחלות קודמות שלי... הבנתי ששמש תפוסה, הבנתי שהיא גרה לא
רחוק ממני והבנתי שהיא מחפשת ידיד...
לא עבר זמן רב עד שהגיע סוף סוף הזמן המיוחד ועברנו לנו למכשיר
הטלפון, קיבלתי את המספר שלה ולמרות שזה היה פלאפון ופלאפונים
אני לא אוהב, עשיתי תנועת IGNORE בראש וחייגתי אליה...
היא נשמעה כמו נערה ביישנית וזה שבה את לבי... יש! הזן הזה עוד
קיים ולא סתם... אלא ממש לא רחוק ממני... מגניב...
אבל מה אתה מתלהב יא מפגר... היא תפוסה... דפוק... תמיד אתה
מתלהב ולבסוף אתה נדפק... די חלאס - לא למדת? תתבגר כבר... אין
בחורה מושלמת, אין מצב מושלם ואתה אחרי קשר שהתרסק-  אז...?
שוב תכניס את עצמך לחרא הזה שנקרא אהבה? שוב תהיה חמוד ומתוק
עד שהיא תכיר אותך לגמרי? שוב תיסחף? שוב תתאהב בה לפני שהיא
תתאהב בך? מה, יש לך עוד כוח? בו'נה, אתה תותח!

אז המעטתי בשיחות... אני צריך צרות? ולבלבל אותה?  ועוד עכשיו
שהיא רק הכירה מישהו?
בחור, תתרחק ממנה... תתקשר פחות, אל תיראה מעוניין ותשחק אותה
אחלה ידיד כמו שצריך... בלי שום רמיזות הא? שמתי עליך עין, אני
מביט עליך... אף תנועה חדה... חבל עליך... אם אני צילמתי אותך
אז אתה גמור... דיר בלקום...

לא ממש שוחחנו הרבה, פעם ביומיים-שלושה... לא רציני... היינו
מדי פעם נפגשים באינטרנט באותו צ'אט ודווקא התחיל למצוא חן
בעיניי הסידור הזה של נפגשים כל סוף שבוע...

"הלו?"
"הלו, את שומעת מלכה?"
"כן..?"
"מה קורה?"
"בסדר, מה את עושה?"
"אני מדברת עם איזה בחור חמוד באינטרנט"
"אוי שמש, את והשטויות שלך..."
"מ.. למה?"
"מה למה? כי יש לך את הגמד הזה נו.."
(צוחקת) "אז מה? אני רוצה ידיד"
"אוי שמש, את נשמעת כמו ילדה קטנה עכשיו"
"למה?"
"מה למה? מה למה? ככה"
"ככה? אבל הוא נורא חמוד"
"חמוד חמוד אבל בכל זאת.."
"טוב, אני חייבת לסיים.. הוא חזר לכאן.. ביי"
"ביי.."
"למה הלכת?"
"כי לא התייחסת אלי.. את והשטויות שלך.."
"תיכנסי שוב.."
"טוב"
טו טו טו טו טו טו טו

מי היה מאמין שאני אפגוש אותו כאן? לא אני זה בטוח... הוא כל
כך תומך בי ועוזר לי עם הבעיות שלי... הוא כל כך מקשיב לי
ויודע לומר בדיוק את הדברים הנכונים בזמן הנכון... יו... הוא
ממש חמודדדד... אולי באמת מלכה צודקת? אולי אני טיפה מגזימה עם
כמות השיחות איתו. מזל שיש לי אינטרנט רק סופי שבוע אחרת... מי
היה יודע... זה גם נותן לי יותר זמן עם החבר שלי... "חבר שלי"
אני בכלל מתקשה לכנות אותו ככה.. הוא חמוד, רגיש ויש לו עיניים
מדהימות והכל אבל... אני... לא יודעת... מתקשה להתחבר? לא
יודעת איך להקל את הפרידה שלי מהאקס? הרי... הרי הייתי עם האקס
שלי 11 חודשים... זה לא צחוק...
עכשיו זה ה"חבר שלי" ופתאום האופיר הזה... אוף... זה תמיד קורה
לי (מעניין אם זה קורה רק לי או לכולם...) זה פשוט מדהים...
שנפרדתי מהאקס שלי לא היה אף אחד ואז הכרתי את X והתחילו איתי
אנשים, פתאום נפתחו לי המון אפשרויות והיו לי ים של הזדמנויות
להכיר אנשים חדשים וכאשר נפרדתי מ- X אז הייתה שממה ואז בא Y
ושוב הייתה הצפה ושנפרדנו אותו הסיפור... בא Z ושוב הסיפור
חזר...
ואז הכרתי את "החבר שלי" העכשווי ואנחנו באמת זוג לכל דבר...
ההבדל בין X,Y ו- Z היה שרציתי שהם יהיו ידידם שלי, כמו
שידידים צריכים להיות כי עם האקס שלי לא היו דברים כאלה-
ידידים... אז רציתי רק אחד... אמיתי... והם רצו יותר... ויותר
לא התאים לי..
גם אצל ה"חבר שלי" זה לא ממש מקובל והוא כל הזמן אומר לי "אין
דבר כזה ידידים-בנים תמיד רוצים יותר..." מה אני אגיד לכם?
אולי הוא צודק ואולי לא... הנטייה לחשוב שהוא צודק היא כמעט
נכונה לגמרי אבל את זה אני מסיקה ואומרת רק על פי ההכרות
השיטחית שלי עם XYZ...

ושוב אני יושב כאן, על הכיסא הזה, מול השולחן הזה ומחכה רק לך,
שוב הגיע סוף שבוע ואת כהרגלך מאחרת, צד שאני מאוד לא אוהב...
אולי ה"חבר שלך" בא לבקר אותך היום? מה אתו באמת? הכל בסדר שם?
מרגישים טוב את והוא? הוא מטפל בך יפה? מלטף אותך כשצריך?
מתנהג אלייך בכבוד? אני שונא את הבנים האלה שמתייחסים לבנות
הזוג שלהן כחפץ או כאובייקט ; תמיד אני מעמיד את עצמי במקומן
ומצטמרר מהמחשבה שהצד השני מלטף ומנשק ומתגופף ומוצץ כי יש לו
מטרה בראש - לתת לי בראש... בררר... שוב אני צמרמר ולא
מקור...
את סתם מעכבת אותי בזמן שאני יכול לעשות דברים אחרים - שמש, לא
ידעתי שאת דפקנית.. צד חדש? התעלמות? שכחת? או שאת סתם אדישה?
באמת חבל שלא הכרנו קודם, זה היה יכול להיות רעיון טוב או
תסריט שונה לגמרי מהמצב היום אבל זה לא קרה, וכך רצה אלוקים
ואת ההכרות שלנו התחלנו דווקא כאן, בתוכנה הזו שהוציאה כל כך
הרבה הכרויות, רובם ממש סתם.
אז את מחפשת ידיד... מה זה ידיד? את יודעת מה ההגדרה של ידיד?
הרי בעצמך אמרת ש... מעולם לא היה לך אחד כזה ומעולם לא הצלחתם
לשמור על קשר ידידותי כי תמיד הצד השני רצה יותר... בקיצור, את
מכירה אותי והגישה שלך היא שלילית מההתחלה כי אין לך אמון
בגברים - למה להאמין להם באמת? ביצורים השעירים האלה וחסרי
הטקט, ביצורים שהשכל שלהם הוא למטה בין הרגליים ולא בתוך המוח
אז מה אנחנו עושים כאן בכלל? למה אנחנו מנסים מלכתחילה לנסות
לבנות ידידות אם היא מועדת לכישלון?
את לא מסוגלת לענות לי על זה הא? את לא יכולה לתת לי תשובה חד
משמעית כי כל מה שתגידי ישמע מפגר מדי... הנה שמש כתבתי לך שיר
שמתפרסם כאן איפה שהוא שלומי זה שמו ואת מוזמנת לקרוא אותו
להגיב כי הוא באמת משהו מיוחד וטוב... זהו שיר שמסביר עד כמה
התמימות חשובה ומסופר שם גם על אנשים שבאים וקורעים אותה ממך
עם או בלי כוונה... אני מקווה שאת עושה את ההקשר הזה ושהכל
עומד על מקומו בשלום... אפשר לשבת...
רגע, הטלפון שלי מצלצל ועל הצג מופיע מספר לא מוכר... אני לא
עונה בדרך כלל אבל... איפה את? מה... למה את מאחרת? אה, אחותך
על המחשב... לא נותנת לך? חוצפנית הקטנה הזאת... טוב, יאללה
תזרזי אותה... יום ששי היום... קצר...
עכשיו הבנתי למה זה היה לי זר.. כי לא הכנסתי את הפלאפון שלה
לזיכרון... אני עדיין לא יכול להסתמך על ידידות של שבועות
אחדים בלבד... אני צריך את הזמן שלי...


                                                         

אני לא יודעת מה קורה איתי... לא יודעת מה עובר עלי? מצד אחד
יש לי רגשות (או שיותר נכון לומר "יש לי אילו שהם רגשות..." )
כלפי ה"חבר שלי" ומצד שני, אני לא מצליחה להתאהב בו...  כן,
הוא מפנק, ובא ומחייך ועושה פה ועושה שם, ולוקח אותי ומחזיר
אותי וזה יופי אבל שוכבים, וזה נגמר לפני שזה מתחיל ואני עושה
את עצמי לא כועסת ומנחמת אותו ואומרת לו שזה לא נורא אבל
מתפוצצת מבפנים... הדבר הטוב שבאמת קורה פה זה שהנאה אני מפיקה
בקלות מהבחור הזה אף על פי שזה קצר מדי... וזה יתרון מוחץ
וברור לטובתו.
אז אני לא יודעת מה אני יעשה כי מצד אחד יש אותו והוא דבר
ראשון, מצד שני יש את הבחור הזה שהכרתי בתוכנת הצ'אט ההיא והוא
מסקרן אותי מאוד ; לא, כוונות לגביו ממש אין לי אבל WHO
KNOWS... אולי פעם ביום בהיר אחד, אני אתפוס את האומץ ואלך עם
מישהו או מישהי לפגוש אותו... רק צריך את הרגע המתאים ואני
עושה את זה...
זו הרגשה איומה שאני לא יכולה להוציא את המשפט "אני אוהבת
אותך", הרגשה איומה לו מאשר לי כמובן כי בנים מהסוג שלו צריכים
את זה כמו אויר לנשימה בניגוד לבנים אחרים שחושבים שזה סתם
מפגר אבל אני פשוט לא מסוגלת ואני לא אחת שמשקרת...


 
                                 

ואז זה היכה בי ללא הקדמה, ללא הצגה מוקדמת ללא מילים... הכל
פנטומימה אחת גדולה... זה היה, זה קרה וזה ישנו וזה כאן...
ואיש לא יכול להוציא את זה מפה ולהזיז את ההחלטה הזאת שנפלה
כאן במחצית השבוע הנוכחי.
כאב חד פילח את חזי והתקשתי לראות בברור את התמונה החדשה שבחיי
שעכשיו גם אני חלק ממנה, התקשתי לנשום והרגשתי את עולמי
סחרחר... אחזתי בחזי ונשענתי חסר משקל, מועד, מרוסק, נושם
בכבדות ומחוויר.
כשהתעוררתי כבר הייתה מעליי אשה מבוגרת בעלת שיער לבן, עם
משקפים כשמאחורהם הביטו עליי עיניים מודאגות.
"אי... איפה אני?" אחזתי בראשי שכאב חזק אחז בו
"אתה... אני מצאתי אותך כאן, שוכב ו... אתה בסדר? צריך משהו?
להודיע למישהו?"
"לא... אח... לא חשוב... תודה גברת" אמרתי לה, עדיין מבולבל
והכנסתי יד אל הכיס
"לא... לא, מה פתאום" אמרה האשה הנחמדה בעודי מגיש לה כסף "לא
עשיתי דבר"
אני הנהנתי בראשי, חייכתי חצי חיוך והלכתי משם אפילו בלי
תודה...
המשכתי ללכת לכיוון הפארק והתנפלתי על הברזייה הראשונה על מנת
לשטוף את פניי. החמה עמדה במרכז השמיים ודפקה בראשי ללא רחם
ואני רק חייכתי והמשכתי לי לכיוון יעדי הסופי
עצרתי במרכז המסחרי ושכרתי לי סרט נוסף של סדרת הפעולה שאותה
אני כל כך אוהב, שמתי את הסרט תחת בית שיחי, נטלתי את הקבלה
שפלטה המכונה והתקדמתי לעלייה לכיוון הבית שלי.

כאשר הגעתי מצאתי פתק מאמא שהאוכל מחכה לי במקרר ושאני לא אשכח
לחמם אותו במיקרו 'היא לא מבינה שלא משנה לי לאכול אוכל קר או
חם כי כשאני רעב אז זה לא מעניין אותי חם קר או לא מוכר' אמרתי
בגיחוך לעצמי וראיתי שיש לי בערך שעתיים בית ריק עד שהיא
מגיעה.
חיממתי את האוכל בדיוק דקה ולקחתי אותו אל החדר, הרצתי את
הקלטת לאחור ונכנסתי למיטה עם שני השלטים מוכן לקראת עוד שובר
קופות.
אבל לא יכולתי להתרכז... ידעתי מדוע מעדתי בצהריים ולא הסכמתי
להודות שזה אכן קרה לי ולא משנה כמה שניסיתי להוציא לי את זה
מהראש, זה פשוט נתקע שם.
קמתי, פתחתי את כל החלונות שעזרו לי להחשיך את החדר ופתחתי את
הארון, עומד מולו.דומם.
לפני הכניסה למקלחת הרמתי טלפון לשמש ואמרתי לה שאני רוצה
להקדים את הפגישה - היא הסכימה מיד.
"אני חושב שאני משתגע" אמרתי לעצמי ולא צחקתי כי זה הדבר היחיד
שיכולתי לחוש באותו הרגע...
אוף, שב הסחרחורת הזאת והפעם היא מלווה גם בבחילה מעיקה העולה
במעלה הושט... מה הולך כאן? הגוף שלי זועק ומפזר אלף סימני
שאלה באויר, מחפש תשובה שמראש אין מי שיאמר, חד חידה שמראש אין
לה פותר.
האם זו אהבה? ואם זה אכן כך אז מדוע היא מכה בי בכזו עוצמה?
מדוע אני נאלץ לעבור את כל זה? מה אני שייך לסיפור הזה ובמי
התאהבתי אם בכלל... ואם זו לא אהבה אז מה זה? אולי חיידק טורף?
איידס? סרטן? דיזינתרייה? או השד יודע מה...
הרגשתי שאני נגמר, שזה הסוף, שאני אוטוטו פוגש באדמת הקודש
והיא מכסה אותי לקבר, הייתי כל כך קרוב אליה ברגליי ועוד רגע
גם כל גופי יפגוש בה כשאתרסק לעומתה ואתן לפיסות האדמה והחול
לדבוק בעורי המזיע...
איזה הזוי הפכתי להיות... מה עובר עליי? מה נסגר איתי? זה רק
אני אחראי לזה, אני לא שומר על הבריאות שלי - זה הכל... אני
יכול להאשים אך ורק את עצמי... מצאתי את מי להאשים... את האדם
הכי פחות אחראי... חנננננהההההההה..
אתה מתנהג כמו חננה ואתה צריך לפגוש בה היום אז במקום להתנהג
כמו גבר אתה מתעלף, מזיע, משלשל ומסוחרר - בושה למין עם התליון
בין הרגליים... בושה לאנושות... יא חתיכת רגיש... מה אני כותב
עלייך בכלל?
טוב, מה אתה עומד פה כמו גולם? יאללה לך להתארגן... הפגישה
שלכם אמורה להתחיל בעוד זמן מה ואתה עוד כאן?