ספר האהבה הצהוב שעל המדף
לא נפתח יותר.
ידייך נעלו אותו פעם,
בכספת ליבי,
כשהקראת לי בעיניים דומעות
שיר ישן על אהבות ניצחיות ועצובות.

קשים היו הימים,
כשנסגרה הדלת אחר דמותך,
ובצילך נשמה רוח הריקנות
דרך החלון.

קשים היו הימים,
שחרשו בפני זכרונות וקמטים
בנסיונותי האבודים לזכור:
את פנייך,
שערך הסתור,
וידייך -
שהצפינו את ספר האהבה הצהוב שעל המדף.

ואם תיפגשנה העיניים הזקנות,
שעייפו ממבטים עורגים,
עשי נא עימי חסד קטן ותמים
ובידייך הרועדות,
שצבו בימים,
פתחי את ספר האהבה הצהוב שעל המדף
והקריאי לי שיר.


                                        (רפי צור, 16/4/95,
לילה)