זה נכון שאסור לי לדבר על זה ואפילו לא לחשוב את זה. שנים של
טיפול ירדו לטמיון, לתהום הנשיה שלי ברגע שאפצה את פי. ואלי
כבר ירדו להם לאבדון כיוון שאיני יכול להשכיח את הרגע הזה
ממני.
בכל זאת אני ככולם. מעולם לא הייתי, וכנראה גם לא אהיה.
דמותה הערפילית, החתולית, נשקפת אלי בחזיון עיני העצומות, על
מסך עפעפי. מגעה הרך בצמרי, בליטופיה העדינים אותי, אינו רגע
נשכח ואינו נאבד גם לא באמירה היומרנית שהזמן משכיח הכל.
את הילדות שלי אני מגדיר כתקופה שמחה אם כי רגילה ביותר ולא
שונה משל חברי. אם כי תמיד העדפתי את היותי בבית מאשר משחק עם
חברים, עובדה שבודאי תסביר לך ולי את חוזקה של תחושת הנטישה,
האופפת את חיי, מציקה, ובעצם נותנת את הטעם לכל.
עת הניחה את טלפיה המטונפים על צחנת פרוותי, ועזבה אותי כמבקשת
להחזיר דברים למקומם הטבעי במהלך החיים שלי, ואת סדרו של העולם
לכנו.
וזה אני בעצם. מחפש את דמות אמי בחשכה המגששת, במעשי אהבהבים
חפוזים, ברכות המעומעמת של פגישות חסרות תכלית וטעם. תמיד
מחפש, תמיד מגלה את הדברים הלא נכונים, המדויקים בערפילית
העוטה הכל מלבדה ומלבדי.
איני יכול לסבול את הרעיון שמא עברה לידי ברחוב בשיטוטי אחר
מזון ומחסה, ואני איני שמתי לבי לממשותה הכה חיה בזיכרוני
התפל.
כשאני פורש את רצונותי וכמיהותי, כלפי זר חולף וכך גם אליך,
אני יכול להבחין מבעד לרחמים המדומים, בדוק עז של בוז, תמהון
וחסר הבנה, בעיני הזר כך גם בעיניך, וכך גם בעיני כולם, כיוון
שחרגתי מהסדר המופתי של המעגלים מחויבי המציאות בהם חג הכל. כך
היה וכך גם יהיה לעולם.

התשכילי להביני?
התביטי בי ותראי את הרטט האמיתי כל-כך בשפמי המוזנח?
או תחלפי כמו השאר בלי השאר סימן ולו הקטן ביותר?