במסיבה של אלעד הוא אמר לה בפעם המאה שאין לה מה לדאוג, שרוני
היא הכי סתם בעולם, שהיא ידידה טובה וותיקה, שהוא לא מוצא בה
את מה שכולם מוצאים, שהיא אפילו לא כל כך מושכת אותו, שבכלל יש
לה מישהו. הוא הרגיע אותה, ניסה לפייס את פנייה הזעופות,
ושפתייה הקפוצות בישרו לו שלא יצליח לתמרן דרכו החוצה במילים
יפות. לא הפעם. היא ישבה, שלובת רגליים, על המיטה בחדר של אלעד
למעלה, מתעלמת מהבסים שחדרו דרך רצפת החדר. הוא עמד מולה,
מתהלך באי נוחות מובהקת, עודנו מבליט חזהו בגאווה, בבטחון. הוא
אמר לה אז, שרוני היתה ותמיד תהיה בסך הכל בחורה כזו, שהוא לא
יכול לאהוב בחיים, כי אין בה את התמימות הזו, ששובה אותו
לחלוטין. היא בחנה אותו כלא מאמינה, סוקרת אותו במבט מפקפק
מלמעלה למטה, בהפגנתיות מכוונת. הוא אמר לה להפסיק עם זה, שלא
תרגיש מאויימת, שהוא שלה ורק שלה. היא כמעט התפוצצה עליו בחדר
ההוא, כמעט. היא התאפקה. בשקט יצאה זקופה מהדלת, מרימה צווארה
מעלה, נועצת מבט קר בגרם המדרגות מולה. היא לא תשבר כך מולו.
הוא צועק לה לחזור, הוא מצהיר על אהבתו העזה, מתנצל ומתחרט
ומציע סיום הריב. היא אינה עונה, ממשיכה לרדת, לצאת מכאן.
המוזיקה החזקה בולעת את מילותיו המתוקות, המשחדות, המזוייפות.
רוני היא לא כל כך סתמית כמו שהתעקש שם, אצל אלעד. מסתבר שהיא
הרבה יותר מסתם, אחרת הוא לא היה שוכב איתה. הוא שכב איתה, היא
ידעה את זה.



כשהוא נושק לך, בזהירות רבה, ואת מדגישה צורת שפתייך ומרטיבה
אותן. כשהוא נותן לך לשחק לו עם הלשון באהבה, ואת טועמת מרקמו
המרתק. כשהוא סוגר פיו ומתרחק ממך אט אט, ואת נותרת מחוייכת
ושלווה. כשהוא מביט בך במבט הכי יפה והכי מכיל שהעז ליצור
מעודו, ואת נמוגה אל תוך תוכו בבטחון מוחלט. כשאת עוצמת עינייך
ומדמיינת אותו מלטף שיערך בעדינות אמיתית, יודעת לתאר במדוייק
הבעות פניו. כשאת שלמה עם להיות נאמנה לו, ואינך מתאווה להכאיב
לו, לשחק בו, לבחנו. כשאת צוחקת והוא לא יכול להפסיק להתבונן
בך, רוצה לאחוז בך חזק ככל שיוכל, לעולם ועד. כשאתם ישנים
מחובקים, וחולמים זה על זה. כשאת מכונסת בתוך עצמך, והוא מצליח
לגרום לך להרגיש שיש לך מרחב אך אינך לבד. כשהוא שומע לחן
כלשהו, ומלביש עליו את הסיפור שלכם במופת. כשהוא נכנס לחדר ואת
זורחת כולך מבפנים. כשהוא משקר למענך, ומוכן, בלי לחשוב, לוותר
בשבילך על הכל. כשאת נושמת וחשה בריח שלו גם שעות אחרי שכבר
הלך.
כשהוא לא רוצה איש פרט לך.



שלא תסתכל אליי אפילו, איך היא מעיזה. עכשיו כשאני כבר יודעת
מה הלך כאן, כשאני יודעת על שניהם, ושהוא שיקר לי ושהיא ייצרה
לי חיוכים מפוברקים, אני המומה. כמה זמן זה הלך אני לא יודעת.
אני לא רוצה לדעת, בעצם. שניהם, מאחורי הגב שלי, זה פשוט מחליא
אותי. שיחנקו שניהם, שיניחו לי לנפשי עם הפרצופים המתריסים
שלהם. איך נתתי להם לצחוק עלי ככה. בהזדמנות הראשונה אצא להשיב
אליי כבודי האבוד, אאסוף חזרה פירוריי המאוכזבים מכפות ידיו
הבזויות. איזו חוצפה, לעזאזל, מצידם. אני לא מישהי שניתן כך
לשטות בה והיא לא תשיב מלחמה. שניהם יטעמו את נחת זרועי,
לשוני, חרון אפי. אני לא מבינה מה עשיתי לא בסדר, למה הייתי,
בנוסף לכל, כל כך מפגרת. עיוורת שכמוני. באמונה שלמה אני בוטחת
ונותנת ומבינה. לא אתן לזה לחזור על עצמו. הנה, אני מסתלקת
מכאן בבושת פנים, מקווה שאיש לא יבחין בי, לא יעצור לשאול מה
קרה, מדוע אני עצובה, ואיפה הוא. לא. אתגנב מכאן בשקט, אעלם
לזמן מה. אני שונאת את שניהם. אותו אף יותר. רגע, אסדיר
נשימתי, אמחה הדמעות מלחיי הבוערות. זה לא ישבור אותי, מי הוא
בכלל. הוא אף אחד, הוא שומדבר. ואני בכל זאת אוהבת אותו. כל
כך. ואיך מישהי כמוה מהווה איום כלשהו עליי, לא מבינה. אני כל
כך הרבה יותר טובה ממנה. היא אולי יפה ממני, היא אולי נשית
ממני, ובוהקת, מלוטשת. אך אני חכמה ממנה, ונעימה ממנה, וכנה
ממנה. כולם טועים בקשר אליי. הוא לא שווה אותי, כי אני כל כך
יותר מוצלחת ממה שמגיע לו. זהו, אסגור כעת פרק זה בחיי ואמשיך
הלאה. גם אם אני אוהבת אותו. כי אני כועסת ופגועה. אצא מהבית
הזה, ואשאיר אותו ואת רוני ואת הריקודים מאחוריי. אני לא צריכה
לסבול את כל זה יותר, הצביטה הזו שוב ושוב ושוב, צורמת
ואיומה.. יש לי לאן ללכת. להתראות.



רוני היא מאלו שגברים קורצים להן ברחוב, שנהגים צופרים להן בכל
הזדמנות. היא מאלו שנכנסות לבר והעיניים כולן נעוצות בה
בסקרנות. אולי אלו הרגליים הארוכות, החשופות. אולי השפתיים
האדומות והבשרניות, לחות ומפתות. אולי אלו העיניים שלה,
החתוליות, והריסים שמשוכים בצבע חזק ועבה. היא כזו, מהממת
ומסתורית. כל כך סקסית, שאין בה כלום חוץ מזה. האישיות שלה
משעממת ונבובה, כולם משוכנעים בזה, והיא אכן אשת שיחה מיותרת,
שקשה להתרכז במילותיה במקום במחשוף העמוק. ורוני מחליפה בחורים
כמו גרביים, תמיד יש לה מישהו, בעצם, תמיד יש לה הרבה
מישהואים, ובעצם היא לבד, כי היא לא אוהבת איש מתוכם, ואינה
מחוייבת ונאמנה להם. רוני היא הורסת המשפחות, היא שנואת הבנות,
והיא מושא חלומותיו של כל בחור שפוי שפוגש בה. יש לה כמעט הכל.
שתלך לעזאזל.



לילות מטורפים! אין בי כוחות אליכם יותר, עזבוני לנפשי. מאסתי
בכם, אלפי הגברים, מאסתי באיפור, בשמלות נוצצות חשופות גב
ושדיים.. המסיבות האלו, האלכוהול הזה.. טעם החיים לקחו לי, הכל
סולדים ממני- אהבה, חברות, יציבות. עופו מעליי, חלאות אדם-
המין הזכרי, והתבוננו בי, נשים יקרות, אינני אוייבת, אולי רק
מעט אבודה בתוך הצגת היחיד שלי. תנו בי אמונכן וסודותיכן
ומבטיחה אני להשיב לכן תמורה! אהייה חברה אמיתית, אהייה לכן
לכתף ולסעד, אם רק תואילו נא, בבקשה, להפסיק לשנוא אותי..
אינכן יודעות כמה כועסת אני על עצמי, שנהיתי נגישה כל כך
וזמינה כל כך לחבריכם המתוקים, המסתירים בנבכי זכרונם את
בגידותיהם הרבות עימי, במלונות נידחים, באולמות קולנוע,
בדירתי. וכיצד הייתי כלי בידם, בעצם, לסיפוק האגו, היצר המיני
והאדרנלין. אל תטעו בלחשוב, שפיתתי אותם והם היו חסרי אונים
למראי. משכו הם בי, עם עוד ועוד מחמאות, לבטוח בהם. אינני
טיפשה, אני יודעת כיצד אני נראת מבחוץ, שובה, בלתי מושגת,
מקפיצה ומיוחדת. ברכות גופי, שאני משוויצה בהן כל כך, ידהו
ויעלמו, וכן איני הופכת ליפה וצעירה יותר מיום ליום. החזה,
הישבן.. כל אלו בחלוף הזמן יתנקמו בי חזרה, אז אאלץ להשלים עם
בדידותי המסתתרת, לקבל את חיי ריקים, חסרי אקטרציות, נטולי
המבטים המפשיטים אותי מדי יום ביומו, מאה פעמים. רוצה אני
לייצב עצמי כאילו הייתי כעורה ולא מושכת, כאילו לא הייתי
דוגמנית בפוטנציה, כאילו לא הייתי משתלבת בחיי הזוהר
ההוליוודים בקלות. ואלך לי בחולצות רחבות ומוזנחות ובג'ינס,
אפסיק להתאפר ולהחליק השיער.. אהייה אני, אישה כמותכן,
אבסולוטית לאיש אחד ומיוחד, ולאף איש אחר פרט לו, ולא תוכלו
להאשים אותי עוד במערכות היחסים המתפוררות שלכן, בבני זוגכן
שכבר לא מרוצים מאיך שאתן נראות. האשמה עליהם! ואני, כבר כל כך
שונאת את כל זה, ההשקעה הזו בעצמי, כל כך מחליאה, ההליכה
המתגרה, המסכות, העמדות הפנים ושירבובי השפתיים, בכדי להשיג רק
עוד זוג עיניים אחד, עוד תשומת לב, עוד הצעות. לא. אין זה בראש
מעייני עוד. כבר לא יודעת למה, לא מבינה כיצד לפתע היכתה בי
ההכרה שכל זה מטופש, רגעי, מזוייף. אולם כעת, על כל פנים, אני
מוכנה להתפתח ולהמשיך קדימה, מוכנה אני להתבגר, לקחת אחריות,
להפסיק להתפרפר ולהתברבר ולפלרטט ללא הכר. הנה אני, רוני של
כולם, תופסת בעלות על עצמי, והופכת אותי מלהיות נחלת הכלל,
ללהיות נחלתי שלי בלבד.



היא עזבה את המסיבה ההיא בשקט מופתי ובסערת רגשות רועמת,
שהשתיקה יפה לה. כשהגיעה הביתה, ושקעה לה בדמעותיה בדד, הוא
עוד ישב בחדר של אלעד, מעכל את אירועי עכשיו. זו נאנקת חרש
במיטתה, וזה פוער עיניו מעצם בריחתה הפתאומית. כמו נשמות
תועות, הם בוהים איש איש בקיר הדומם מולם, מסלקים דמויות אהבתם
מהמחשבות, ואינם מעיזים לשאול. והנה שבה ועולה תמונתו המכאיבה
בזכרונה הבוגדני, והיא בולעת גאוותה וניצבת מול העובדה שהיא
אינה טובה מספיק, שהוא מעדיף עליה מישהי אחרת, לא סתם מישהי,
מישהי שהיא לעולם לא תוכל להיות. לא משוכנעת בוודאות שלא הייתה
רוצה להיות. המעילה הגדולה ביותר, הצריבה החונקת מכולן. בהלקאה
עצמית מטורפת הוא משחזר נפילתו הגורלית. הוא רואה בדיוק כיצד
נפל שדוד לסקס-אפיל שבלתי אפשרי לעמוד בפניו. אבל אפשר, אפשר.
סיפוק היצר היה חזק אז מכל מנגנון ביקורת וחשיבה קדימה. זו
היתה הבעירה הזו, ההשתוקקות חסרת המעצורים לבשר חשוף, לתשוקה
אסורה, להזיע ממאמץ ולהכנע למשחקים שלה סוף סוף. כל אלו היו
עצורים בו כבר זמן רב. בכל זאת, זה לא סותר בעיניו את אהבתו
הרבה אליה. אף רוני לא יוכל לעולם לאהוב כך. אולם למרות הכל,
מעידה שבל יסולח עליה. אין דבר שיכול לעשות כדי לתקן כל זה,
להחזיר הזמן אחרונית או לפייס נשמתו התאומה, כך חשב. והיא,
במלוא הדרה, בוכה מעליה חטאיו המכאיבים, הקשים מנשוא. לא עוד,
נשבעת לעצמה, כאן זה נגמר. וכמו חרב בבטן, הוא מרגיש בדיוק
החלטתה, שפוף ומודה באשמה, חסר אונים, חדור הכרה, הוא יורד
למטה, סורק אחר רוני, להבין בשנית מה היה התירוץ לכל זה.



אני בטוחה שברגעים אלו ממש הוא מתרפק עליה בהנאה. שלא אכפת לו,
ששמח שנפטר מעול זה, שנקרא גם אני, בשעה טובה ומוצלחת. אני חשה
מכאן בקרבה שלהם, בעיניהם מחליפות מבטים. איך אני אמורה לשמור
על קור רוח, כשאני יודעת על ההצגה הגדולה של הזמן האחרון, על
כל השקרים הקטנים שלחש באוזניי, על הלטיפות המסתירות שחלק עימי
כששאלתיו אם יש לי מה לדאוג.. איך העז להרגיע אותי, במצח
נחושה, עוד אז? איזו חוצפה, איזה ניכור. ואני אוהבת אותו, טפשה
שכמוני. כל כך לא ברורה. זו כמו סתירה בפנים, וגלי השנאה האלו-
הם גואים בי כמטורפים. הולמים על קצה לשוני בחרדה ובאמוק
אמיתי. להשתחרר, לצעוק עליו, לבכות מולו, שירגיש אשם וירצה
לקבור עצמו תחתיי. אני רוצה לזכות לצפות בו בולע מילותיו,
ממלמל, מתחנן שאפסיק לנוכח מצוקתו השורפת, ולא אסלח לו לעולם
וארדוף אותו בחלומותיו לילה לילה, גם כאשר הוא חבוק עימה בזיוף
של ממש. אני יודעת, שהיא לא תשתנה לעולם. לא יעזרו השכנועים
העצמיים שלו, שהיא משתקעת עימו, שיש להם עתיד.. היא היתה ותשאר
המזרן האולטימטיבי, המסקרן מכולם, המכשף ביותר. שיבושם לו.
שיחנק איתה. שישב עימה במסיבה אחרת בזמן אחר ויקשיב לה מזייפת
אהבתה אליו, בעוד הוא יודע על בגידותיה הרבות. שיקום וילך ממנה
עצוב ומיואש, שתלך אז אל יקירה הטרי. איחוליי לך, אישי היקר,
על הבחירה המוצלחת כל כך שלך על פניי.



אשלח אצבעות ארוכות משתחלות לעברו, ואטווה סביבו קורי זהב
חשמליים, רשת צפופה של סורגים, והוא יהיה במהרה כולו שלי. אנעץ
בו מבטי המר, אחייך אליו כך מתפתה, והוא ישוט לעברי בחוסר
אונים ובהסכמה לא מודעת קטטונית. לא אוכל להשתנות. אשאב ממנו
רצונותיו ותשוקותיו, אבנה ממנו משרתי הנאמן והמוחלט, אעוורו,
שלא יוכל להביט בי קמלה. והוא יוותר שבוי בתוך נפשי וחלומותיי,
נטוש ומוזנח אי שם בזוויות הפה, מאוהב עד ככלות נשמתו, לשחרר.
סורג ובריח, מנעולי שלי אין לו מפתח, כי אני ללא עוררין
אלמותית ועוטפת. תמיד הייתי ותמיד אשאר.
וכשאגש אליו עכשיו, להכינו אל כל זה, לא אשכח היכן לנשקו
בדיוק, שיכנע בלהט. אני כל כך טובה. אני כל כך.


הוא ריחף אליה כילד קטן, כבובת מריונטה אילמת, כטיפש. אז נזכר
לעצמו במה שהפסיד, וצעקה בו אימרה אחת, צרובה בהוויתו כולה,
מוארת ומתריסה, כצוחקת לאיד:
   כשיבגוד האינסטינקט ברגש הזך, אז תדע היטב כשלון מהו.