היה זה יום חורפי. האוויר היה אפור ועכור. "ממש כמוני" מלמלה
דנה לעצמה כשהיא ספק נגררת ספק גוררת את עצמה ואת הסל הכבד
שלה, עמוס במצרכים, תוך שהיא מנסה לשמור שהתיק לא יחליק מהכתף
והעיתון לא יישמט מתחת לבית השחי. דנה הרגישה את עצמה מגושמת,
עייפה, וכל רצונה היה להגיע כבר הביתה, להשליך את התיק הכבד
מדי לצד אחד ואת נעליה המגושמות לצד השני (איתן אמר שהן מאד
הולמות אותה. היא שנאה אותן), לעמוד שעה מתחת למקלחת ולהיזרק
למיטה.
דנה אהבה מקלחות. רק במקלחת הרגישה את עצמה. רק במקלחת, עומדת
עירומה מתחת למים החמים, חמים ככל שיכלה לשאת, הרגישה נקיה,
טהורה, רעננה. לא מגושמת.
רק שם, בין אריחי הקרמיקה הקרירים למראה, יכלה להיות מה
שהיא.
כמובן שזה הצריך הגדרה מה היא, אבל דנה הייתה עייפה  מכדי
להמשיך את חוט המחשבה הזה.
אבל, החלומות על מקלחת ומיטה ייאלצו לחכות. הבית, החובות,
השגרה, הילדים, איתן, הדואר שזרוק על השולחן, הבגדים שמחכים
לגיהוץ....... הכביסה ששוכבת מאתמול במכונה. דנה נזכרה בפרצוף
החמוץ של איתן כשראה את המכונה מלאה בבוקר. מבט ה"שוב לא הוצאת
את הכביסה מהמכונה והיא מסריחה ומתקמטת איזה לא אחראית לא
מסודרת לא מאורגנת את" בעיניו. אבל הוא לא אומר כלום כי הוא
הבטיח חגיגית לפני כמה פגישות, אצל ד"ר רחל כץ, שהוא לא יהיה
ביקורתי כלפיה. אז הוא שותק.
שוב המעלית מקולקלת. 3 קומות טיפוס. כמה פעמים החליטה ללכת
למכון כושר (עשתה מינוי.  איתן רטן משהו על הוצאה מיותרת ועל
בזבוז כספים על דברים שלא משתמשים בהם,  לכן הייתה חייבת לעשות
את המנוי - וכמובן שאיתן צדק. הלכה אולי 3 פעמים). אבל המחשבה
על התעמלות בחדר כושר עם הגוף המסורבל שלה הטילה עליה אימה.
הייתה בטוחה שתיפול ואז כולם יראו כמה מגושמת היא.
מתנשפת הגיעה לדלת ביתה. העציץ הגדול, שברגע לא קרוא של
אופטימיות העמידה ברחבה שליד הדלת, רמז לה שהוא צמא. עליו
הגדולים, היפים, היו שמוטים וחסרי חיים. האבק כיסה אותם. "ממש
כמוני" חלפה שוב המחשבה בראשה.
תוך כדי חיפוש אחר המפתח נשמט העיתון ונפל לקומה מתחת. דנה
הלכה להביא אותו. כשחזרה ראתה ששקית המצרכים מטפטפת נוזל לבן
עכור שבזמנים טובים יותר היה היוגורט שאיתן אוהב. דנה רצתה
לצעוק.
הצעקה שכנה בחזה כבר הרבה זמן. גודלת, גודלת. כמו צל ענק, כמו
ענן גדול ואפור שחונק אותה. אבל דנה הייתה מומחית בדיכוי
עננים. היא לא תרשה לענן הזה לפרוץ החוצה. הו לא. נשימה עמוקה,
ורגע ההיסטריה חלף.
דנה בבית. נכון יותר מעברה השני של הדלת. עיתון בבית, תיק
בבית, סל מצרכים ויוגורט שפוך בבית. הדלת סגורה. כעין קול קטן
פמפם במעמקי ראשה: עכשיו למטבח, לפרוק את החפצים... להכין
אוכל... להוציא את הכביסה מהמכונה... מהר, מהר, עוד מעט כולם
יהיו פה...
לאט לאט החליקה, גבה אל הדלת, עד שמצאה עצמה במצב ישיבה על
השטיח הקטן שליד הדלת, בכעין תנוחת לוטוס מוזרה, גבה נשען זקוף
על הדלת ורגליה מכווצות תחתיה. בלאות עצמה את עיניה. היה קר
בבית, אולם היא לא הרגישה קור. היא לא הרגישה כלום. בעיניים
עצומות בחזקה ישבה לה כך ליד הדלת, וחיכתה.
משהו הרי צריך להשתנות.