[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אריק ונונו
/
בתוך עצמי אני מצוי

(in me me involgo)

בועז בהה. מאז ומתמיד בהה. הוא ידע שהוא בוהה, ועם זאת הוא לא
נתן לעצמו לטעות ולחשוב, ולו לרגע, שבהייה זו יש בכוחה למחוק
את הכאב. אילו הייתה כאן עכשיו - אולי היה יורה בה. הורג אותה
ובוהה. אני ידעתי זאת. הוא ידע זאת.  



".עומדים אנו כאן ביום הנורא הזה, רגלינו בקושי נושאות את משקל
היגון.
אנו ניצבים כאן נבוכים ועינינו בוהות בשמים השותקים האלה.
כן, אפילו השמים שותקים. וכי מה יש לומר ? היש נחמה ?
היש הסבר, הגיוני ככל שיהיה, ציוני ככל שיהיה, שיתן מנוחה
למעיה של האם הזו, המתהפכים בקרבה מעצם המחשבה, שכאן מוטל
ילדה, פרי בטנה האהוב, עטוף לבן... רגעים ספורים לפני הטמנתו
לעדי עד ?
היש נחמה לאב המפואר הזה, שכולנו מכירים שנים רבות, היש מילים
שפינו מסוגל להגות ובהן להרגיע את הדם המפעפע בעורקיו, לעצור
את הסחרחורת המסובבת את עולמו עליו משל היה כל המעמד הזה חלום
בלהות ?
לא ולא. בשר ודם הננו. אין אנו מסוגלים לנחם הורים, אחיות
ואחים באובדנם. רק האל עצמו והזמן החולף בכוחם להדחיק את הכאב.
רגילים אנו לחשוב כי טבע הדברים הוא, שבנים אמורים ללוות את
הוריהם אל עולמם בבוא יום פקודה מר. אולם, המציאות מסרבת לפנק
אותנו, וזה עשרות בשנים אנו מוצאים את עצמנו נחנקים מבכי,
כשאנו תומכים בהורים צעירים המובילים את ילדם בדרכו האחרונה;
בסבים ובסבתות שבעי חיים, שהגורל מתעתע בהם ללא רחם. וכדברי
המשורר: אלוהים מרחם על ילדי הגן, פחות מזה על ילדי בית הספר
ועל הגדולים לא ירחם עוד. האם נגזר עלינו לקבור את ילדינו,
ניצנים רכים, שטרם הנצו ?
אתה, ניצן, היית ניצן רך ועדין נפש. ילד נבון, ערני, רגיש
ובוגר. בחור משכמו ומעלה. תשע עשרה שנותיך שוות לשמונים שנות
חיים של רובנו.
ניצן, היית פרח ריחני ורך - והיית בעל רוח חסונה, כארז הלבנון,
שם מצא אותך מותך. אמנם כן, נסתרות דרכי האלוהים... לעתים אף
חשוכות הן דרכיו, בלתי מובנות ואף מכעיסות. אולם ברואיו אנו.
עלינו נגזר לחרוק שיניים ולדאוב בדממה. הציבור האדיר והעצום
הזה, שבא ללוותך אל מנוחתך ביום חמסין זה הנו העדות לאהבה
הנדירה, שרוכשים לך כולם. אי אפשר שלא להעריץ אותך, ניצן. גילך
הצעיר מעולם לא תאם את בגרותך, את האחריות שגילית כלפי אחיך
ואחיותיך ואת אהבת האדם, שפרצה מן החיוך הבלתי נשכח, שהפך
לסימן ההיכר שלך. לובן שיניך חסר לנו ביום הקשה הזה. גם כאשר
פיארו העיתונים את הישגיך הספורטיביים נותרת הילד הטוב והצנוע,
העוזר לאמו בקניות ובעבודות הבית. מעולם לא נגעה בך קרן אחת של
יוהרה. בהתמדה ובאהבה המשכת לסייע לאביך בנגריה בכל יום שישי
אחר הצהריים, גם כאשר חבריך לספסל הלימודים העדיפו לבלות על
חוף הים. לא פעם שמעתי אותך מביע צער, על שאביך אינו מרפה מעט
מן העבודה.
ניצן, אני רואה כאן את מוריך ומחנכיך. הם מתייפחים מול קברך
הפתוח. כאשר ביקשתי מן הגננת שלך לומר דברים אחדים לזכרך,
התאמצה מאוד לבלוע את דמעותיה ובקושי הצליחה להתנצל... היא
אמרה שהיא לא תוכל לעמוד בזה. כולנו מוכי הלם, ניצן יקר. נלקחת
מאתנו מוקדם מדי. נוח בשלום, ילד. לעולם תישאר צעיר ויפה
בזיכרוננו. היית ילד של כל העיר הקטנה שלנו. לעולם תישאר ילד
של כולנו. ואליכם אני פונה, יעקב, אלה, הוריו הגאים, ואל אחיו
ואחיותיו גיא, רחלי, יפעת, דודי וחן: ניצן חי בליבותיכם וימשיך
לפעום בחזיכם כל עוד לא תיכנעו, ברגע של חולשה, לייאוש. אני
חייב להודות: אין אני חש בנוח לה..."




הטלפון צלצל. בועז ציפה לשיחה זו והיה מוכן לקראתה. הוא הרים
את השפופרת ובקול רגוע הבטיח למזכירת ראש העיר, שהנאום יהיה
מוכן בעוד מועד, תוך שעתיים - שלוש לכל היותר. זיעה קלה נבעה
ממצחו והקיפה את גבותיו. עד שהמזכירה סיימה את תהליך הסחיטה
המוכר לו מזה שנים, כבר זלגו אגלי זיעה ממצחו, דרך גבותיו, על
עפעפיו ואל זגוגיות המשקפיים. כרגיל, שאלה המזכירה את אותן
השאלות וכמו תמיד לעס בועז את שיניו ושידר נימת דיבור של
הכנעה, צייתנות ונימוסין. אחרי הכל, הוא אינו יכול להרשות
לעצמו לנהוג בה כרצונו. הוא בז לה בלבו. עם הזמן, וככל שהעמיק
להתמקצע בכתיבת נאומי ראש העיר, הלך והשלים עם גורלו, עם
תדמיתו ואפילו עם מחוגי הזמן הערמומיים הוא חדל לריב. הוא שקע
בעצמו ובהה.



מצחיק ! בהתחלה חשבתי שאני אמות מהעבודה הזו... לכתוב לראש
העיר נאומים.
לא יאומן... moi ?  . איך שהצלחתי לצלול ולהתגבר על כל אותם
חלומות נעורים מגוחכים על כתיבת מחזות מבריקים לתיאטרון
ותסריטים לקולנוע. הרי האמנתי, באמת ובתמים האמנתי, שאני הולך
לכבוש את הבמות של ברודווי, ושהוליווד תצוד אותי בלא דיחוי
ובקוקטיל חגיגי קבל עולם תכריז עליי כמפלס דרך של זרם אמנותי
מרענן... אפילו עזבתי את אהובתי, מאיה, בגלל שיגיונותיי. לאיזו
תמימות מגדלים אותנו הורינו ומורינו. מי יכול לחשוב על ברודווי
כאשר סוף החודש מתקרב והגוף כולו מתכונן  לתשלומי שכר הדירה,
הטלפון והחשמל. מצחיק ! עוד תשעה חודשים אחגוג ארבעים שנות
חיים. אימא שלי הייתה צריכה לראות את זה. זה באמת מצחיק.
ארבעים שנה... מתי כל זה קרה ?
רק לפני רגע, יום, חודש - חודשיים, כשסיימתי את לימודי הקולנוע
באוניברסיטה בתחושה שהכל מתחיל כאן; שהכל עוד לפניי ומאחוריי
ישנו רק המנוע של חיי: הכשרון רב העצמה, שיטיס אותי לעבר
ההצלחה הראויה לי. האם זה לא מצחיק, שחלפו מעל פניי שתים עשרה
שנה , מאיה ילדה לא מכבר את ילדה השלישי ואילו אני, במנוסתי,
אפילו לא הבחנתי בפיאותיי המלבינות ? אדם קרוב אצל עצמו כל כך,
שאינו יכול עוד להבחין בשינויים הקטנים הזוחלים בדרך כה עיקשת,
איטית ובטוחה. אבל אותה המציאות עצמה, על אף כל חסרונותיה,
ידעה גם לחנך אותי מחדש, לאלף אותי כפי שמאלפים פילים בארצות
המזרח. ידיד שלי סיפר לי, שפילון, שזה עתה נולד, נוטה באופן
טבעי לדחוף. לדחוף הכל: גזעי עצים, סלעים, הרים ומה לא...
מאלפי הפילים קושרים את הפילונים הרכים אל עץ ענק או אל גוף
בלתי ניתן להזזה והפילונים ממשיכים לנסות להפיל, לדחוף,
למשוך... הם נכשלים, כמובן, ומנסים שוב. נכשלים ומנסים עד שאט
אט הם חדלים לנסות. הם מאולפים. או אז, משאיבדו את הדחף הטבעי
משוחררים הפילונים המאולפים למשימות שיועדו להם ועד יומם
האחרון הם אינם מנסים, על אף שיכולים הם בקלות רבה למוטט עולם
ומלואו...
אחלה גיל, ארבעים.  הוא גיל טוב להצהרת כוונות עקרונית. כבר
נגוזו ונעלמו החלומות לכבוש את העולם. למדתי לחיות בתוך עצמי
ולרכוש כבוד מסוים למקור פרנסתי. איך עוד יכולתי לאפשר לעצמי
נוחות, דירה נוחה, מכונית סבירה, חשבון בנק מאוזן... צריך
להיות הוגן ואסיר תודה...



כשהוא משייט במחשבות, ידיו חובקות את עורפו ורגליו פשוטות אל
מתחת לשולחן העבודה, נעלמו לבועז דקות ארוכות. הוא היה רגיל
לזה. לפעמים היה בוהה בריק שעות, מבלי להניע איבר בגופו. כאשר
פיהק בקול קלטו עיניו את 'PICTURE THIS' של ג'וזף הלר, ספר
מופלא, שטרם הספיק להשלים את קריאתו. הוא שנא את עצמו. הנה,
במקום להיכנס לעולמו של הלר, כלומר לעולמם של אריסטו ושל
רמברנדט, היה עסוק בהבלים.
שוב ריצד בעיניו אותו ספק-ציור-ספק-חלום. הוא בהה.




קשים הם חייו של כותב נאומים. הוא הכין קפה והתיישב לסיים את
הנאום, שכן היה עליו להספיק לכתוב נאום נוסף, לאירוע נוסף,
שהיה מתוכנן  עוד לאותו ערב. הוא סיים את נאום ההלוויה והחל
בכתיבת הנאום החגיגי, שהיה על ראש העיר לנאום בפתיחת תערוכת
כרזות כלל - ארצית, שיזמה  האגודה לזכויות הילד בנושא " הגוף
שלי, החיים שלי". הוא שב וקרא את הקומוניקט ששלחה אליו דוברת
האגודה, וסימן בעט זרחנית שורות אחדות לציטוט בתוך הנאום.



לעזאזל, זה יהיה קשה ! דווקא אני צריך לכתוב נאום כזה... זה
צחוק הגורל. אילו רק ידע ראש העיר שלי מה אני עברתי כילד...
הוא היה שולח אותי לאגודה לא כדי לכתוב נאומים אלא כדי להיות
מטופל שם. חה חה.  אבל הזמן רץ, לשמחתי, וכמה נפלא לחיות חיים
עצמאיים, רחוק רחוק מהאימא היקרה והאוהבת שלי. זה נס, שלמדתי
לחיות בתוך עצמי ולרכוש כבוד מסוים לגופי, לנפש שלי. איפה
הייתי עלול להיות עכשיו...



הטלפון צלצל. בועז היה ענייני וקצר בשיחה זו, עם אביו.
אצבעותיו הקלידו באופן אוטומטי לגמרי את הקוד לאינטרנט. אביו
דיבר אבל בועז שט לו ברחבי הרשת ללא מפריע. הוא אף ענה להודעות
שנשלחו אליו דרך ה-ICQ . אביו דיבר. בועז ענה לחברותיו ברשת.
הוא הזמין את אפרודיטה לקפה {בת קפריסין האורגת תחבולות}, ואת
ולנטיין - לסרט. מעולם לא אהב לדבר עם אביו. הוא לא האמין
שהאיש מסוגל להבין דבר. הוא לא האמין שגבר כמוהו היה מסוגל
לזנוח אישה ותינוק לטובת. כלום. שום דבר של ממש, לחיות כמו
מקבץ נדבות ולחזות בחייו החולפים מולו מבלי להתעורר; מבלי
ללקות באיזו הרעלת אדרנלין ולעשות משהו... לזוז. לכעוס. לבכות.
לצעוק. לעשות משהו, לא חשוב מה, רק להוכיח לעצמו ולעולם שהוא
חי. אביו דיבר ודיבר וכאשר סיים לשפוך את דברו - ענה לו בועז
בקצרה ונפרד ממנו מבלי לחכות לתשובה. הוא יצא מהרשת והחל
בכתיבת הנאום.





"חברי הנהלת האגודה, חוג ידידי האגודה, תורמים, נכבדים, אורחים
יקרים, ערב טוב לכולכם. בצלם אלוהים נברא האדם, הלא כן ?
זה נשמע מאוד פואטי אבל תסכימו אתי, מבלי להעמיק יתר על המידה,
שיש משהו מעיק, מכביד, הנובע מכך:
האם אנו, בני האדם, איננו אלא 'ניסוי מעבדה' של כוח עליון ?
האם קיומנו הנו רק קרקע לצמיחתו של רעיון פרוע, שכוחות עליונים
בוחנים במונחים על - אנושיים ? האם איננו אלא נמלים, המתרוצצות
ללא מחר בקן החשוף לרגלו של הענק ? מהי המשמעות, אם כן, של
בריאת האדם בצלמו של האל ? אינני מתכוון להכביד עליכם כאן
בדיון תיאולוגי. אני מנסה לחשוב בקול רם, לנסות להבין כדי
לסייע. אתם, קהל נכבד, נתקלים בחיי השגרה שלכם בכל אותם ילדים,
שהגורל התאכזר אליהם. בעצם, לא הגורל התאכזר אליהם
אלא בני האדם. בני אדם. על אף שכל אחד מהם נברא בצלם האלוהים.

בשר ודם. ונשמה באפו. אבל מעל לכל: כל אחד נולד וחירותו בידו.
כל אחד מהם הוא את, אתה ואני. כל אישה וגבר הישובים באולם זה.
כל אחד מאתנו הנו בנו של מישהו, אביו של מישהו, אמו של מישהו,
דודו או סבו של מישהו.
אבל אנו איננו אובייקטים ! הגוף שלנו הנו קורת גג  לנפש שלנו.
אנו איננו חפצים או מכשירים ! הגוף שלנו הנו כלי הרכב של
נשמותינו.
הגוף שלנו, החיים שלנו. אנחנו גרים אצל עצמנו. כמו חילזון
בקונכייתו.
אולם, הקונכייה אינה אלא כסות, מחסה. מתחת לגוף אנחנו כולנו
בני אדם חושבים, מרגישים, מדברים, מבינים. אנחנו חיות
תרבותיות, לא כן ?
אנחנו חיות נבונות, רגישות, המסוגלות להבחין בין הטוב לבין
הרע. כי אנחנו נוצרנו בצלמו של האל, ובתור שכאלה, ראוי לנו
שנתרכז במשימה הראשונה במעלה: להמשיך בתהליך הבריאה. כל אחד
מאתנו עושה את ימיו ואת לילותיו ביצירה זו. כל אחד מאתנו עסוק
בעולמו, במקצועו, בתחביבו, בפרנסתו ומעל לכל - אנו יוצרים את
מעגל החיים: הסב חש את נשיפות הסיום בעורפו ומתנחם בבנו המחבק
ילד. דור הולך ודור בא.






לעזאזל, זה קשה ! אני צריך לעשות הפסקה ... אני פוחד להתחיל
לשפוך כאן יותר מדי סנטימנטים. מי בכלל יבין מה הוא אומר כאן.
זיבולי שכל. עוד יחשדו בראש העיר שהוא היה ילד מוכה או, חס
וחלילה, שהוא נהיה אדם רגיש...




קהל נכבד, כאשר אנו שומעים את הסיפורים המצמררים אודות ילדים,

ולעתים קרובות מדובר בפעוטות, המותקפים באכזריות, שההגיון או
הרגש דוחים
בתוקף, אנו מצווים לפעול באופן הנחרץ והחד ביותר. אולם, למרבה
הצער, אחד המכשולים הקשים, שטרם הצלחנו לגבור עליו ממש, הוא
קשר השתיקה של הסביבה. אנשים יודעים אבל שותקים. פוחדים,
מתביישים, אני לא יודע מה... "




שאני, מכל האנשים, אכתוב נאום כזה... זה צחוק הגורל. הוא מדבר
על שתיקתה של הסביבה. שיבוא אלי, אני כבר אספר לו כמה דברים על
שתיקתם של אנשים כשהם רואים, שומעים ויודעים הכל... אני הוא
זה,  שהייתי בן שנתיים וחצי כאשר דודתי חטפה אותי מידי אימי
באישון לילה, על מנת לנסות להציל אותי מנוראות הבית ההוא.
אימי, שהייתה שתויה כהרגלה בקודש, הבחינה בחסרוני רק בצהרי
היום למחרת. איך הייתי אמור לחיות כך, במיטת הלול שלי, שעות
ארוכות. לא אוכל, לא החלפת חיתולים, לא מים. לאחר שהיא קמה,
הכינה לעצמה קפה שחור, התרחצה והתאפרה היא טיילה עד לבית אימה
ובכשרון דרמטי בלתי נשכח היא הצליחה לפדות אותי מידי דודתי
וסבתי, שלבסוף אף חיבקו אותה ונישקו אותה, כאילו: אנחנו
מבינים. למרות הכל, את בסדר. את אמו - הוא ילדך. זהו זה !
אמהות אינן זקוקות ליותר מזה על מנת להטיל את מרותן על הילד
שלהן. שנים רבות המשכתי לשמוע את הטיעון הזה בנוסחים שונים
ובמנגינות שונות אך תמיד בקע ממנו קול חד משמעי: 'אתה פרי הבטן
שלי. אני סחבתי אותך בתוכי, אני כרעתי ללדת אותך בייסורים
רבים, אני הינקתי אותך משדיי בלילות ארוכים ובימים קשים, אני
גידלתי אותך והאכלתי אותך ופרנסתי אותך ושלחתי אותך ללמוד ו...
ו... ו... אתה תעשה מה שאני אומרת לך לעשות, ותעשה את זה בשקט
ובלי ויכוחים. לא טוב לך, יש לך שתי אפשרויות: להרוג אותי או
להסתלק. אתה רוצה להישאר ? סתום את הפה ואל תתחצף'.




טוב, שתקתי ושתקתי עד שלא יכולתי עוד. הייתי בן אחת עשרה כאשר
היא נעלה אותי בבית השימוש ליומיים וחצי... שני לילות. בלי מים
לשתות ובלי אוכל. שתיתי מים מהאסלה. מה יכולתי לעשות ? היה
חורף קר מאוד, ורוח קרה מאוד חדרה מן החלון השבור - השמשה
הייתה שבורה שם מאז ומתמיד - והייתי מוכרח להתחמם. הייתי מטפס
על האסלה ויורד, מטפס ויורד וחוזר חלילה. כשחדלתי להתדפק על
הדלת ולהתחנן לפניה, שתפתח לי - היא הואילה לפתוח את הדלת.
לעולם לא אשכח: הדלת נפתחה והיא אפילו לא חיכתה רגע לראות אם
אני חי או מת... היא שבה למיטה שלה ומיד נרדמה אל הזיותיה.
אני, שהייתי שכוב מכורבל על הרצפה, ראיתי לפתע את כל העולם
מלמטה, ובו ברגע התאהבתי בעיוות הזה, כמו זה המתקבל עם עדשה
רחבה של מצלמה. אימצתי את השקפת העולם הויזואלית הזו וידעתי
שבבוא היום אעשה בה שימוש בסרטים החשובים שאביים. הזמן רץ, לכל
הרוחות, אני מוכרח להתקדם עם זה !  





"...קהל נכבד, התכנסנו כאן הערב על מנת לסייע לפעילותה הקדושה
של האגודה לזכויות הילד. כולנו מחויבים לילדים האומללים האלה.
כל אחד מהם הוא עולם ומלואו. אחד מהם הוא בוודאי מוסיקאי
מחונן. אחת מהם היא בוודאי משוררת חשובה. עלינו לסייע להם
לגדול בתנאים אנושיים ולהדריך אותם אל ייעודם. בואו נעניק להם
מעט ממה שאנו מעניקים לילדינו.





נו קום ! התעורר, בועז !







בוודאי ראיתם באולם הכניסה את הכרזות. אני מוכרח להודות
בפניכם:
התרגשתי מאוד לנוכח העושר והדמיון. יש משהו מפעים ביוזמה זו:
לבקש דווקא מן האמנים - אלה הרואים במציאות מעין 'אויב' שיש
להמיר -דווקא מהם לבקש לתור על כנפי הדמיון ולהגיש לנו, איש
איש מתוך עולמו, את הצעתו לכרזה; כרזה, שתסייע בידינו להגיע את
ליבותיהם ואל כיסיהם של אזרחינו. כל שנותר לי, חברים וחברות
יקרים, הנו לבקש מכם לעשות מעשה. אני מתכבד לפתוח את הערב
בתרומתה של העיר לפעילות האגודה: מועצת העירייה החליטה להעמיד
לרשות האגודה בית מרווח ברחוב המייסדים, חינם אין כסף, לתקופה
בלתי מוגבלת. בנוסף לכך - אני שמח להרים את תרומת העירייה בסך
השווה לחמשת אלפים דולר. אנא סייעו לנו בעניין החשוב הזה. הרשו
לי להביע תקווה, שערב זה יהיה מוצלח ומהנה עבור כולכם. ערב טוב
! "







בועז הזיע. שלא כדרכו - בדרך כלל הוא הקפיד לנגב את מצחו מחשש,
שטיפת זיעה עלולה למצוא את דרכה אל מקלדת המחשב וחלילה לגרום
לצרה - הרי שכעת היה בועז רחוק מן הטיפול במצחו הבוהק. רחוק
מאוד משם. השנה הייתה אלף תשע מאות שבעים ושמונה. ספטמבר 78.
באותו סוף שבוע הוא קיבל חופשה מהצבא, כיוון שהוא היה אמור
להישאר בתורנות בראש השנה, ימים אחדים לאחר מכן. כהרגלו, שב מן
הדרכים היישר אל בית סבתו. לאחר שאכל את ארוחת הצוהריים הקבועה
של שישי בצוהריים - ביצים שבורות על בסיס של שעועית לבנה ברוטב
עגבניות ובזיליקום - הוא נכנס לחדרו ונרדם, בעודו במדים.
כשהתעורר בבהלה, כי חשב ששמע את קול אימו, קם ונעל את דלת
החדר. דודתו, רווקה  עדיין למרות שלושים ושש שנותיה ועל אף
פניה היפים וגופה החטוב, נקשה על דלתו והציעה לו לבוא להצטרף
אליהן לתה ועוגיות. הוא הבטיח לצאת בעוד רגעים אחדים.
הטלפון צלצל. מזכירת ראש העיר ביקשה ממנו לשלוח בפקס את נאום
ההלוויה והוא עשה כן וזיכרונותיו מתרוצצים במוחו. הוא התקשר
לוודא שהפקס אכן נקלט והזכיר למזכירה, שיש לוודא סופית את שמות
בני המשפחה האבלה. הפקס עבר ודודתו שוב עברה ליד דלת חדרו
להזכיר לו. התה מתקרר. כאשר יצא את פתח הדלת לעבר הסלון היה
דרוך כמו בפטרולים על גבול הלבנון. הוא חיפש את אמו אך זו לא
הייתה שם. סבתו ודודתו ישבו להן כהרגלן, זו מול זו, כל אחת
בכורסא נפרדת, ולגמו תה חם עם נענע. מזכירת ראש העיר התקשרה
ואמרה, שראש העיר מבקש לקצר משמעותית את נאום ההלוויה ... בועז
הבטיח לתקן את הנאום מייד. הוא הניח לסבתו, לדודתו ולתה החם
והתיישב לקצץ בנאום.
למחרת היום, כמתוכנן, נסע בועז עם סגן ראש העיר לפגישת עבודה
במפעל המוקם באזור התעשייה החדש. יזמי המפעל ערכו להם סיור
מרתק בנבכיו של עולם, שהיה זר לחלוטין עבור בועז. בועז היה
קשוב לכל צליל, לכל מילה שנאמרה, לכל הסבר. מהופנט, ראה בועז
במקום הזה מעין מציאות אלטרנטיבית, עולם בתוך עולם - המסיר את
הצורך בחיים הממשיים שבחוץ. הוא השתדל להיות ממוקד ומרוכז.

קום ! התעורר, בועז !

אחרי הכל, הוא יהיה זה, שתוטל עליו מלאכת כתיבת הנאום לפתיחה
החגיגית. כבר חלפה שעה. הם ישבו באולם הכניסה המפואר של המפעל.
בועז התרגש מאווירת המקום. עיצוב ארכיטקטוני מעניין ומתוח מאוד
שילב חומרים טבעיים, כגון עץ דובדבן, גרניט, לוחות נחושת וכבלי
מתכת. צגים ענקיים, הקבועים בתוך "גומחות" השקועות בתוך קירות
בטון עירומים, הוארו באורות עמומים. פינות נוי מתוכננות להפליא
פוזרו בחלל העצום ויצרו אווירה של פארק. המזכירות מאחורי דלפק
הקבלה דיברו במכשירי טלפון עשויי עץ טבעי. בתוך כל היופי הזה
החל משהו להציק לבועז. הוא חש בזה מיד, כיוון שמצחו החל להזיע,
למרות המיזוג. המצח הרטוב תמיד מביא איתו עצבנות קלה, אי
נוחות, מבוכה. אני חשתי בזה. כשלא חש בנוח עם ישיבתו הוא החל
לנוע בתוך הכורסא, מחפש את התנוחה הנכונה תוך שהוא מנגב את
מצחו בממחטה, שתמיד הייתה מצויה בכיסו. לפתע קלט את הסיבה
בזווית עינו, מבלי לראותה ממש.


מה קורה פה, לכל הרוחות ! לכי ! לכי ! מה זה ... אני בטח הוזה
בהקיץ .
קום ! התעורר, בועז ! אבדוק את עצמי: מספר אישי: 2360766 ,
כתובת: ברנר 37 , מספר טלפון של לשכת ראש העיר: 09-9544433 ,
מספר חשבון הבנק: 3737841 ... הכל בסדר. אז מה קורה כאן, לכל
הרוחות. אני לא חולם. הפעם הלך עליי ! הלך הלך עליי. למה היא
עושה לי את זה שוב ? כבר הייתי בטוח שהיא איננה ... אכלתי אותה
בגדול, לעזאזל !
אבל אין מה לעשות. אני חייב לשחק אותה טוב, צריך להישאר רגוע.



בועז נמנע מלהישיר אליה מבט אך כל שנייה שעברה חיזקה בו את
האמונה, שהיא אכן עמדה שם. היא ולא אחרת. כמעט מבלי לזוז, עמדה
והסתכלה, בטוחה שאין איש מבחין בה. היא מחזיקה משהו בידה. הוא
נאבק בעצמו שלא להסתכל, לא להפנות את מבטו אליה. אולי הוא טועה
ואין זה אלא פרי דמיונו, כמו אלפי פעמים בעבר. הוא עשה מספר
תנועות וחייך קלות על מנת לשדר תחושת מעורבות בפגישה.

היא מחזיקה רובה ! רגע, רגע... זה דומה יותר למגב. כן, זה מגב,
הנה, בידה השנייה היא אוחזת בדלי. היא... היא עובדת כאן, זהו.
זה רק מקרי... היא מנקה כאן. איזה קטע !
היא עובדת כאן... היא נראית כפופה כל כך. אלוהים, היא כל כך
דומה לסבתא ! מה אני עושה עכשיו... איפה אני קובר את עצמי ?
הייתי נכנס לתוך הקונכייה שלי, בחיי...
אני רק מקווה שהיא לא תבוא לכאן. זה מה שחסר לי. איזה קטע. היא
עובדת כאן. אלוהים, איזה יום !



הפגישה עמדה להסתיים וסגן ראש העיר כבר היה בעיצומו של סיכום
עקרוני, שפת גופו אומרת די, נגמר, הולכים. כולם קמו, החלו
ללחוץ ידיים ולהשאיר כרטיסי ביקור. בועז נעמד והרכיב את משקפי
השמש שלו. אט אט הוא סובב את ראשו, במשנה זהירות, לגנוב עוד
מבט אחרון אך היא כבר לא עמדה שם. הוא הסתכל ימינה ושמאלה,
לאחור, לעבר גרם המדרגות השקופות המתגרה בחלל בחוצפה. כלום.
נעלמה כלא הייתה.



כמו בסרטים. לכל הרוחות !



בועז ישב בדירתו רפוי, חסר כוחות, ובהה בריק. אם אכן הייתה זו
אימו, מדוע נכשלו החיים שוב הפעם להביאם לידי מגע ? איך היא
ממשיכה להיות כה קרת-דם... איך היא נעלמה מבלי לדאוג לפחות
לכך, שעיניהם תיפגשנה. שהוא יידע בוודאות, שהיא קיימת.






"חברי הנהלת מפעלי אולטראקס, עובדים ואורחים יקרים, ערב טוב
לכולכם.
זהו אכן ערב חגיגי מאוד. אנו מבקשים להכריז הערב על פתיחתו של
מפעל חשוב ומתקדם, מפעל אשר במהרה ייתן אותותיו על כל... "





זה לא זה. אני לא בטוח שאני מסוגל לעבוד ככה. איך נתתי לעצמי
לפספס אותה בטיפשותי. הגאווה הזו ! לא להראות לה, חלילה,
שהסתכלת, שהבחנת בה. איך גדלתי לתוך המחלה הזו, אני, שתמיד
תיעבתי כל עיסוק בענייני כבוד, אני, שהבטחתי לעצמי לא ליפול
למלכודת הזו, אני, שידעתי לבלוע צפרדעים מאנשים קטנים,
ממזכירות מטומטמות, ולשתוק, לזרוק את ענייני הכבוד לפח לטובת
פרנסתי ועבודתי... איך נפלתי כאן !
מה אני יודע... אולי היא זו שלא הייתה מעונינת לראות אותי.
אחרי הכל, למרות שעברו כל כך הרבה שנים מאז אותו יום, ולמרות
התלאות שהיא
עברה מאז - והיא כבר אינה צעירה כל כך, בכל זאת היא כיום בת
שישים וארבע - יתכן שהיא מתקשה לסלוח על אותו אירוע. בדיעבד,
הסתבר לי שסבתי ודודתי ידעו על כוונת אימי לבקר. ישבנו לשתות
את התה וניחוח הנענע היה מרגיע מאוד. בצבא, בלילות של מארבים
ופעילות שוטפת מתישה ומפחידה, היה בזיכרונות האלה, בריח הנענע,
בישיבה הנינוחה הזו בבית סבתי, משהו מעודד, מפיח תקווה. כל
השבוע ציפיתי לזה. ידית הדלת נפתחה בעדינות ואימי נכנסה ופניה
יפים, שיערה אסוף, אודם שפתיה הזכיר לי את ליז טיילור
ב'קליאופטרה'. הייתי מופתע מיופייה הרב. עברה בי התחושה ההיא,
שתוקפת אותי מידי פעם, כאשר מילה מסוימת נשמעת מוזרה, כאילו
נתחלפה לרגע והיא מדוברת בלשון אחרת... היא הייתה מפוכחת,
ערנית. היא חייכה אלי, עיניה הירוקות הסתתרו בחלקן תחת מעטה
העפעפיים שלה. שלחתי מבט שואל אל דודתי וזו הרכינה ראש ותחבה
אצבע לשחק במפת השולחן הסרוגה. סבתי שאלה את אימי לשלומה
והתפתחה ביניהן שיחה שהלכה והתגברה, קרשנדו מושלם. השיא היה
קשה מנשוא. סבתי נעמדה, תקעה מבט זועף בביתה הסוררת ובטון
תקיף, במילים ברורות, דרשה ממנה לצאת מביתה מיד. אימי הסתכלה
לעברי ושבה והעלתה את דרישותיה בפני אימה, אלא שהפעם היא
הוסיפה תנועות ידיים כשל מנצח מתלהם... סבתי השתיקה אותה
בסטירת לחי חד משמעית.






"חברי הנהלת מפעלי אולטראקס, עובדים ואורחים יקרים,
ערב טוב לכולכם. זהו אכן ערב חגיגי מאוד. לפני כעשרה חודשים,
כאשר אישרנו את הקמת המפעל, והיזמים ישבו אצלי במשרד, מחויכים
ושבעי רצון, נדמה לי שאמרתי להם אז, שאנו עדים כאן להתרחשות
היסטורית... אני מוכן לומר זאת גם עכשיו. אין ספק, שמפעל זה
מהווה את הדובדבן שבקצפת, הן בהיותו מפעל ראשון מסוגו בארץ והן
בהיותו מנוהל בסגנון, שאינו מוכר במקומותינו."






אימי לא איבדה את עשתונותיה ובקור אופייני היא סטרה לאימה
סטירה אחת ועוד אחת, מה שגרם לסבתי לאבד את שיווי משקלה ולצנוח
על השטיח, לא לפני שראשה נפגע מכוננית הטלוויזיה. דודתי זינקה
אל סבתי בבהלה. בתחילה הייתי בטוח שהיא מתה. היא לא זזה
ממקומה. גם אימי לא זזה ממקומה. אני לא זוכר מה בדיוק צעקתי
לעברה, אבל לא חסכתי בקללות ובגידופים קשים, שאין מטיחים באם,
בדרך כלל. היא איימה עלי, שאם לא אתיישב בדממה היא תנעל אותי
בחדר עד להודעה חדשה. היא דאגה להסביר לי, שהגיל שלי והמדים
שלי אינם עושים עליה כל רושם, ושאני לעולם אשאר הילד שלה...
בינתיים התאוששה סבתי. דודתי סייעה לה להתרומם והן הלכו לעבר
חדר האמבטיה. הקפתי את השולחן והתקרבתי אליה. עמדתי קרוב אליה
ולראשונה בחיי הסתכלתי עליה מלמעלה. שאלתי אותה אם היא מוכנה
לחזור על דבריה בקשר לנעילה בחדר... היא לא נתנה לי הזדמנות.
במקום לעמוד מולי ולהקצין היא פתחה את התיק שלה ובחיטוט עצבני
שלפה חפיסת סיגריות. היא הדליקה סיגריה, הפנתה אליי את גבה
ואמרה בקול מתנשא משהו כמו 'שתוק כבר בועז. אני מתאפקת לא
להתפוצץ עליך. ארבע שנים לא ראיתי אותך אבל אתה הבן שלי וזהו
זה. אתה חי בתוכי ואני אחיה בתוך הנשמה שלך עד הדקה האחרונה
שלך. שב בשקט ואל תתערב יותר לעולם בעניינים לא לך... ' .
הייתי המום ממנה. נגעתי בכתפה כדי שהיא תסתכל עליי כשהיא
מדברת. היא הסתובבה אליי בתנופה והיד שלה נעצרה על הלחי הימנית
שלי. לפני שיכולתי להבין מה קורה נחתה עליי עוד סטירה, על אותה
לחי. שלחתי אצבעות לאחוז בשיער ראשה, שהתפזר עתה מפאת תנועותיה
החדות, ומבלי לתכנן דבר מצאה ברך ימין שלי את סנטרה המעודן של
אימי. פיה דימם. השלכתי אותה הצידה כפי שמעולם לא עשיתי, אפילו
לא לסדין או לשמיכה, לא כל שכן ליצור חי. היא השמיעה קולות של
כלב שוטה כשהיא חלצה נעל והניפה את ידה להנחית עליי את זעמה.
העקב פיצח את מצחי המיוזע. משכתי את רגלה והיא השתטחה על גבה.
רכנתי מעליה, ידי האחת אחזה את שתי ידיה מעל לראשה, וידי השניה
אחזה את גרונה בתנועה של חניקה. כובד גופי לא איפשר לה כל
תזוזה. צווארה היה ענוג לפתע. לאימא שלי יש צוואר ???  חשתי
היטב את שדיה, את ביטנה השטוחה ואת חמוקיה, שם החל הכל. מעולם
לא נגענו כך. אולי דימיתי את פטמותיה מתקשות ואולי הן אכן
התרגשו למגעי. חשבתי שאני חש שנאה עצומה כלפיה. היא ניסתה
לנשוך את פניי, בתנועה חצי קומית, ואני הזהרתי אותה, שלא תראה
את פניה לעולם, שבפעם הבאה שאני אראה אותה - אהרוג אותה בלי
לומר מילה. היא צחקקה. חזרתי על דבריי שוב כדי להשהות את
הסיטואציה. היא נעצה בי מבט בלתי נשכח. לא יכולתי להרשות לעצמי
לקום מעליה מבלי לחוש עוד את קימוריה. לאחר שניות אחדות בהן
ניסיתי להיות מודע יותר לטופוגרפיה שלה קמתי מעליה וסילקתי
אותה מן הבית, כשבידיה התיק שלה ונעל אחת עם עקב תלוש, נוטה
ליפול. מאז לא ראיתי אותה. ואולי זו לא הייתה היא שם, במפעל.
למה אני סתם מענה את עצמי...






"חברי הנהלת מפעלי אולטראקס, עובדים ואורחים יקרים,
ערב טוב לכולכם.
זהו אכן ערב חגיגי מאוד. לפני עשרה חודשים, כאשר אישרה הוועדה
את הקמת המפעל, והיזמים ישבו אצלי במשרד, מחויכים ושבעי רצון,
נדמה לי שאמרתי להם אז, שאנו עדים כאן להתרחשות היסטורית...
אני מוכן לומר זאת גם עכשיו. אין ספק, שמפעל זה מהווה את
הדובדבן שבקצפת, הן בהיותו מפעל ראשון מסוגו בארץ והן בהיותו
מנוהל בסגנון, שאינו מוכר במקומותינו. ערכתי סיור במפעל וראיתי
דברים יפים. ראיתי כיתת לימוד, שבה ילמדו עולים חדשים עברית,
שעה אחת בכל יום. ראיתי שם 'חדר אוכל' המציע חמש מסעדות שונות
לבחירת העובדים. ראיתי בריכת שחייה לעובדים, המעונינים להתחיל
את היום מוקדם בבוקר בשחייה, או לסיים את יום העבודה בג'קוזי.
ראיתי מנהל בכיר יושב ולוגם קפה בפינת העיתונים בחברת עובדת
ניקיון. הם ישבו זה לצד זו ומידי פעם החליפו מילה על הא ועל
דא. שוחחתי איתם. הוא מהנדס ראשי וסמנכ"ל לנושאי שיווק במפעל,
והיא אישה קשת יום, ערירית, שמשפחתה זנחה אותה לפני שנים בשל
התמכרותה לטיפה המרה. היום היא מאושרת. יש לה פרנסה. המפעל
הוא לה בית ומשפחה. ראיתי אנשים עומדים ליד מכונות, לבושי
חלוקים צחים כאילו היו רוקחים בבתי מרקחת. ראיתי מפעל יפיפה,
מעוצב בטוב טעם ועל פי אמות מידה בינלאומיות מחמירות ביותר.
והחשוב מכל: הצלחה מסחרית מרשימה. תוך זמן קצר הפך המפעל הזה
למוביל בתחומו בעולם. אני גאה להיות שותף לבנייה מפוארת זו של
התעשייה הישראלית. ואתם ראויים לכל הערכה, חברים. הקמתם מפעל
לתפארת, המהווה נכס לעיר שלנו. זיכרו: הצלחתכם - הצלחתנו, כי
בתוכנו אתם חיים, וכולנו - בתוך עצמנו.
............, ......... ו .......... היקרים, עלו והצליחו !
"  






בועז לא יכול היה להירגע. בחילה עלתה בו מן הנאום הזה. הוא היה
מוכרח לדעת בוודאות אם הייתה זו אמו שם, במפעל, או הייתה זו רק
אשליה. שוב נחלצה מזכירת ראש העיר לעזרתו, כאשר התקשרה לזרז
אותו בעבודתו ולתאם איתו פגישה בלתי צפויה עם ראש העיר. הפגישה
התקיימה יומיים לאחר מכן. ראש העיר היה לבבי, כפי שרק אפשר
להיות עם מי ששימש לו פה חושב במהלך שנים רבות. הוא השתדל
להוביל את כל השיחה לרמה אישית, רוצה לומר, שבועז יקר לו מאוד
ועל כן הוא חש חובה להודות לו על שירותו הנאמן לאורך השנים
ובכך לאפשר לו פריחה מחודשת. בלה בלה בלה. ראש העיר סבור היה,
שעל בועז לצאת החוצה מעצמו ולנסות לממש את כשרונו ביתר עניין.




התעורר כבר, בועז !


בועז הבין מיד. ראש העיר חש, ובצדק, שלאחרונה היו כל נאומיו
דומים מדי, לא יצירתיים דיים. נשמה טובה. בועז הודה לראש העיר
על דאגתו,
הם לחצו ידיים ונפרדו. ימים אחדים לאחר מכן הוא יראה במקומון
תמונה של ראש העיר עם הדוברת החדשה שלו, כותבת הנאומים החדשה
שלו, בלונדית מחומצנת, חיוך סיליקון, שופעת כל טוב.
עכשיו היה בועז נטול עבודה, ללא אותה שנאה לאמו, שהזינה אותו,
אבל עם אחלה מצב-רוח, ועם נחישות בלתי מוסברת לשבור את הכלים.
לפתע כמו נשרה ממנו כל אותה מעטפת מגינה, מלטפת ומרגיעה של
הימצאות האלימות. מוזר, איך פתאום לא היה כרוך אחריה יותר.
הצחיק אותי לראות אותו מחייך אל עוברים ושבים חיוך אידיוטי שלא
אומר שום דבר. ובראשו התגבשה אט אט ההחלטה לסיים הכל. הוא לא
ילד של אימא. הוא לא פרייר של ראש העיר. הוא לא כותב נאומים
חסר זהות. והוא בטח לא חושב שהרטיבות הזו על פניו זה גשם.
נגמרה החגיגה. הוא לא ירשה לאיזה סופר אלמוני לרקום את סיפור
חייו מבלי שזה יתחשב ברצונו. הדבר הראשון שעשה, מיד לאחר שחזר
הביתה, היה לשלוח e-mail אליי, שלא השתמע לשני פנים. 'אני חי
בתוך עצמי - אל תציק!'  כתב. הוא דרש שלא אעז לכתוב אפילו עוד
מילה אחת אודותיו. ושלא אעז לפרסם את הסיפור. הייתי המום,
האמת. אבל עשיתי כבקשתו כיוון שזו נראתה לי הגיונית והוגנת. מה
עוד, שתמיד תיעבתי את המשחקים הפוסט-מודרניסטיים למיניהם. אז
חופשי - הנה, אני מפסיק בלא דיחוי כל התעסקות בו או בחייו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
החוכמה היא לא
להגיד לאשה את
מה שהיא רוצה
לשמוע
החוכמה היא
לגרום לה לרצות
לשמוע את מה
שאתה רוצה להגיד


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/6/99 0:00
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אריק ונונו

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה