רציתי לומר לך אז כל כך הרבה דברים ולא אמרתי. רציתי
להוציא מנשמתי הדחוסה, העמוסה לעייפה, את כל מה שעמד לי על קצה
הלשון, רציתי לומר, אבל לא אמרתי. אולי משום שלא רציתי להתעמת
עם האמת. אולי אם היית אתה חולק איתי את הכאב שלך, היה לי קל
יותר, אם תחלוק איתי עכשיו את הכאב שלך יהיה לי קל יותר, אל
תירא אני אתמוך בך גם אם תאמר דברים איומים ונוראיים.
(פאוזה).
    תחלוק איתי כבר! אתה לא רואה שאני עומדת פה ומדברת? תמיד
אני זו שמדברת, עכשיו תורך (פאוזה).
    תגיד, מה אתה רוצה? אדום? עגול? הפוך? אתה רוצה רוע,
מוות, זרות! בגלל זה אתה לא תדבר ותתן לי לעמוד פה כמו שוטה.
אתה יודע מה? אתה לא צריך לומר לי כלום. הכאב שלך ברור לי אני
רק מפחדת ממנו. כאשר הוא מגיע אני מנסה תמיד לגרום לו ללכת
במחיר הוויתור על הכאב הפרטי שלי.
    אני לא היחידה להאשים, כאשר הכאב שבי גדול מספיק, שלא
אוכל אלא לחלוק אותו איתך, אתה מוצא כאב גם בזה, ואני כמובן
באופן אוטומטי חוזרת לתפקיד האחות המטפלת... ומה עם המילים
שהולכות ומצטברות בי? מה איתן? אני תמיד צריכה להתנצל על
שהטרדתי אותך בהן. (פאוזה).
    אתה יודע, כל מה שאני רוצה הוא סימן אהבה קטן, זה מה
שרציתי תמיד, אבל אתה היית שקוע מדי מכדי להעניק לי אפילו חיוך
קטן של חיבה. (פאוזה).
    הייתי רוצה להכיל בנשימה אחת את כל הכאבים הקטנים שלי
ואחר כך לנשוף אותם החוצה, לצפות בהם מתרחקים ושוב לאהוב אותך.
אבל עכשיו אני מבינה שזה אינו אפשרי, דרכינו מובילות אותנו אל
יעדים שונים. הישות שפעם הוגדרה כאנחנו נשברת כעת לאני ואתה
עצמאיים. מפתיע לראות, שאחרי כל זאת, העולם עודנו קיים. אני
אשוב ואוהב, אולי משום כך אני מרגישה פתאום רגש של סליחה כלפי
וכלפיך. אולי במקום אחר, בזמן אחר, נפגש שוב ונוכל להתחיל הכל
מהתחלה, לתקן את כל הטעויות...
אך סביר להניח שזוהי התפצלות הדרכים שלנו...
כל אחד יכתוב מעתה את הסיפור שלו.