אז, הניחו על ראשה שלה
כתר פרחים צהובים,
מלטפים את שערותיה,
את הרכות האלה.
היא עמדה שם בשמלתה הלבנה.
השמש הייתה מדברת אליה בכל פעם שעצמה עניה,
היא אמרה לה
"נערה את לחלומך לכי,
כל פרחי הבר לך מחכים לכי..."
החלומות גילו לה את כל הסודות הכמוסים,
כוכבים עייפים שיתפוה בצרתם
והירח... שר לה שירי אהבה.
אל תוך שמיכה עוטפת ירוקה
נגנב גופה...
כל פיסת גוף מתעטפת בתוכה.
הזמן נעצר בשתיקה
והאלוהים שלה מביט בה מאושר.
מאצבעות רגליה ליטפה אותה,
מרגיעה את בטנה המפוחדת
ושדייה מתלטפים בעדינות.
היא לא הייתה שם בו בזמן
ברכיבה עליי ענן.
ברכות שלה יש כח,
כח מהפנט שאותך יכול לספוח
לתוך חלל אחר.
השמש לא שוכחת את המחווה,
השמש שוב שולחת קרן מסמנת
לכי לך נערה... |