בן היה עוד סתם ילד נורמלי בארץ ישראל. הוא היה מגיע הביתה
מביה"ס במכונית שלו, שקנו לו לכבוד יום הולדתו ה-17, דופק
בדלת, מחכה שהפיליפינית תפתח לו ותגיש לו את ארוחת הצהרים
החמה. בן לא הרגיש שונה מכל ילד אחר בסביבתו. הוא ידע שכמו
חבריו, גם לו אין מה לדאוג בקשר לעתידו; הוא יסיים את לימודיו
בהצלחה, יעבוד שנה-שנתיים, יהפול למליונר כמו אביו, ויוכל
לבלות את שארית חייו ברוגע, סתלבט, עם אישתו היפהפיה, ושלושת
ילדיו המוצלחים אף הם...

טל היה עוד סתם ילד נורמלי בארץ ישראל. הוא היה מגיע הביתה
מביה"ס באוטובוס, עם כל החבר'ה, פותח את הדלת במפתח (הוא ילד
מפתח, תמיד היה. הוריו עובדים עד מאוחר) ומחמם לו ארוחת צהרים.
טל לא הרגיש שונה מכל ילד אחר בסביבתו. הוא ידע כבר את תכנוניו
לעתיד; הוא יסיים ללמוד, ישרת בצה"ל, ילמד באוניברסיטה
שנה-שנתיים, יתחתן ויקים משפחה. וכנראה יהיה גם מכור לעבודה
כמו אביו- כך יבלה את שארית חייו, בעבודה ובילוי עם משפחתו
בסופי שבוע- אישתו ושני ילדיו...

שי היה עוד סתם ילד נורמלי בארץ ישראל. הוא היה מגיע הביתה
מביה"ס ברגל ואוסף את שני אחיו הקטנים בדרך. הם היו מגיעים
הביתה, אמא פתחה להם תמיד את הדלת. לפעמים הם היו גם אוכלים
צהרים, ואולי אפילו ארוחת ערב, אבל רק מדיי פעם. שי לא הרגיש
שונה מכל ילד אחר בסביבתו. הוא ידע כבר את תוכניותיו לעתיד;
הוא ימשיך לעבוד במכולת עד שיסיים ללמוד, ואז ינסה למצוא עבודה
אחרת, כדי שלא יהיה מובטל כמו אביו. ואולי, אם יספיק, גם יקים
משפחה- ויבלה כך את חייו- ימצא לו אישה יפה, ויהיה לו ילד, אם
יהיה מספיק כסף אולי אפילו שניים...

נורמלים לחלוטין.