לאנשים החכמים באמת - כל אחד והאמת שלו.

אבא שלי, עליו השלום, מאוד אהב להסביר דברים. לא שאנחנו מאוד
אהבנו להקשיב, מיינד יו, אבל גם כשזה לא ממש עניין אותנו,
הקשבנו בכל מקרה. הוא היה מביא דף חלק של נייר ואיזה עט
מהמגירה, והוא היה מצייר ומשרטט ומכין כותרות. האמת, שעד כיתה
ז' בערך, הפתקים עם ההסברים של אבא נראו יותר טוב מהמחברות של
אח שלי, צביקה, אפילו כשאבא שרטט על מפית של מסעדה. צביקה לרוב
לא שאל שאלות - לא כי הוא ידע הכל, ממש ממש לא - פשוט כי לא
היה לו מה לשאול. לרוב, אני, יואב, אחיו הקטן, שאלתי את
השאלות. אני תמיד הייתי ילד סקרן, כזה שמרים ושואל ובודק. לא
ממש חננה, אבל לא כמו צביקה. אימא תמיד אמרה שצביקה פשוט מקבל
את העולם כמו שהוא, ולא מרגיש צורך להטיל ספקות בסביבה. לי
ולצביקה זה נשמע הגיוני מאוד, ולכן צביקה נמנע מלשאול שאלות,
וגם השתדל לא להיות בסביבה כשאני רציתי לשאול שאלה, כי אף-פעם
לא היה לו כוח לחכות לסוף ההסבר. אבא גם תמיד היה גולש מנושא
לנושא, ומפעם לפעם הוא היה תולה בו מעין מבט שמתחנן שהוא ישאל
איזו שאלה חכמה, אבל לצביקה היה יוצא רק 'מה' או 'למה' עלוב
שכזה, שמרוב התרגשות היה מכניס את אבא להייפר דרייב ואת צביקה
עמוק יותר לתוך הבוץ.
פעם אחת, ירד גשם ובדיוק הייתה הפסקת חשמל. חורף גשום כזה,
רציני. ישבנו בסלון וראינו טלוויזיה, אבא צביקה ואני, כשפתאום
הכל החשיך. ישבנו דקה ארוכה ובהינו במסך השחור, מאזינים לקולות
הטפטוף. אני בדיוק התכוונתי לשאול את אבא משהו לגבי הפסקות
חשמל, כשפתאום שמעתי את צביקה מגמגם, "א-אבא, י-יש לי ש-שאלה
א-אליך."
אני כמעט ומתחתי את הצוואר כשסובבתי אליו את הראש, ואבא -
הפנים של אבא האירו עכשיו בערך כמו מנורת הלוגן. "אין בעיה,
צביקה," אבא ניסה לכבוש את התלהבותו אל מול פניו המפוחדות של
צביקה, "תביא לי דף ועט מהמגירה, ובדרך תאסוף גם את חפיסת
הסיגריות שלי."
וזה לא היה סתם, באמת הייתה לו שאלה. כל כך טובה, שאם זאת
הייתה שאלה שלי, הייתי חושב פעמיים שאולי כדאי לשחק את הטיפש
ולומר ששכחתי אותה, רק כדי לא להביך את אבא. אולי גם צביקה חשב
ככה, אבל אז, בלי כוונה בכלל, יצא לי צחקוק כזה מעצבן, צחקוק
שרק אחים גדולים שהאחים הקטנים שלהם צוחקים עליהם יכולים
להבין. ואז צביקה הגביר צעד, אסף את הסיגריות, הדף והעט, וחזר
לסלון. השתתקתי.
"אז מה השאלה, צביקה?" אבא פרש את הדף הלבן והסיר את מכסה
העט.
"אה, אני לא חושב שתצטרך לשרטט כל כך, אבא," צביקה לחש ואני
יכולתי לראות את פנוי של אבא מתרסקים לתוך החושך. אותי, לעומת
זאת, זה נורא הצחיק.
"מה קרה, צביקה? שוב שכחת את לוח הכפל? אולי אני יכול להסביר
לך-" בקושי הצלחתי לסיים לפני שהמרפק המחודד של צביקה הגיח
מתוך החשכה ישר לתוך הצלעות שלי. סיננתי קללה, והתכרבלתי לתוך
הכורסא. דרכו של צביקה הייתה פנויה.
"זה לא זה, אבא," הוא ניסה לתקן את המצב, "זו שאלה של הסברים
ולא של סכמות, זה הכל."
"אוקי, אז בוא נשמע אותה," אבא הגיב בנימה ספקנית.
"תהיתי," צביקה לקח הרבה אוויר, "איפה נפסק הגשם?"
שתיקה. אבא השתתק, אני שתקתי, צביקה שתק.
"מה זאת אומרת איפה נפסק הגשם? לא הבנתי את השאלה."
"התכוונתי," צביקה כחכח בגרונו וקרב אליו את הדף, "זה שכשיורד
גשם במקום אחד בעולם, הוא לא יורד בכל העולם, נכון? בגלל אזורי
האקלים והעונות וכל זה, נכון?"
"נכון בהחלט," אבא נשם לרווחה, משך אליו את הדף והתחיל לשרטט,
"זה הכל בגלל זווית הנטייה של כדור-הארץ-"
"לא, אבא, זאת לא השאלה," צביקה הסתכן ונדחף באמצע ההסבר,
כנראה בגלל שהרגיש שהוא מאבד את המומנטום. אבא כנראה קיווה
שהשאלה האמיתית הראשונה של בנו הבכור תהיה יותר מורכבת, אז הוא
בכלל לא התרגז. "טוב, אז תמשיך," הוא הניח את העט.
"אוקי, אז אם לא יורד גשם בבת אחת בכל העולם, ברגע שכן יורד
גשם במקום אחד בעולם, אז יש מקום אחר בעולם שבו לא יורד גשם,
נכון? ואם יש מקום אחד שבו כן יורד גשם ומקום אחד שבו לא יורד
גשם, זאת אומרת שאיפה שהוא בעולם קיים קו גבול שעובר ביניהם,
נכון? אז זאת השאלה שלי - איפה המקום בו נפסק הגשם?" צביקה בלע
את סוף המשפט כי כבר נגמר לו האוויר, אבל המסר עבר היטב. אבא
נראה מוטרד, אני כמעט התעלפתי. אבא הרהר והרהר וניסה לצייר
לעצמו תרשים מטאורולוגי על הדף. הוא נראה מודאג, ועם זאת
מרוצה, כאילו צביקה סוף-סוף הגשים את הייעוד שלו כבן בכור,
והתקיל אותו עם שאלה כזאת שהוא לא יודע את התשובה עליה. אני,
אגב, עם כל השאלות המתוחכמות שלי, מעולם לא התקלת ככה את אבא.
"שאלה ממזרית, צביקה. אני לא בטוח, אני עוד אצטרך לחשוב על זה.
איפה נפסק הגשם? שאלה מצוינת, באמת שאין לי מושג, אבל אני
אברר. בינתיים, אני חושב שאני אלך לישון," אבא ליטף לצביקה את
הראש, גיחך לעצמו ועזב את הסלון. צביקה ההמום ואני קמנו גם
והלכנו לכיוון החדר שלנו. כשהלכנו לישון, הדבר היחיד שיכולתי
לחשוב עליו זה למה אני לא חשבתי על זה, למה אני לא חשבתי על
זה...

עשרים וחמש שנים ארוכות עברו מאז. לא סתם ארוכות, ארוכות במובן
רע. שנים של תיכון וצבא וזיונים וטיולים וכל מיני. איפה שהוא
באמצע, צביקה, הטמבל הזה, נהייה נוירו-כירורג, ועוד מצליח,
והתחיל לדפוק קופות. אני, לעומת זאת, לא הצלחתי אפילו להחזיק
עבודת מלצרות יותר מחודש. זה לא סוד שלא הסתדרנו לגמרי כל
השנים - אני לא יודע אם זה קשור לאותו ערב גורלי או לא - אבל
בערך באותה תקופה התחרותיות הטבעית בינינו גדלה מאוד. כל שבוע
ניסיתי להתקיל את אבא, או את המורה, או את המרצה, באיזו שאלה
שאף אחד לא שאל קודם, שלאף אחד אין תשובה עליה, אבל ללא הצלחה.
במקביל, אני עשיתי מאמצי-על לפתור את שאלת הגשם המפורסמת
ראשון. החיפוש המתמיד אחרי השאלות והתשובות של החיים זרקו אותי
(ולפעמים גם את צביקה), לכל מיני פינות של העולם, ומתישהו, אני
לא זוכר מתי, נרשמתי לאגודת טיילים מיוחדת שמתמחה בכל מיני
מקומות אקזוטיים.
הדבר הבא שאני זוכר  הוא שחזרנו, צביקה ואני, במכונית החדשה של
צביקה, אחרי הלוויה של אבא. מרגש, לוויות, אני מודה. והלוויה
של אבא הייתה מרגשת במיוחד, כי לאבא יצא להכיר המון אנשים,
מיוחדים ורגילים, ולכולם הוא פתר כל מיני שאלות ובעיות, והם
כולם נורא כיבדו אותו. חלקם לא סבלו אותו, כי הוא היה כל כך
חכם, אבל עדיין, כיבדו. היו המון אנשים, משפחה וחברים, והיה
טקס יפה. הכל קרה כל כך מהר, כל כך פתאומי, שרק בדרך הביתה
מבית הקברות יצא לצביקה ולי לדסקס קצת את כל ההשלכות שלא
האין-אבא. הדבר הראשון שעלה לנו לראש, כמובן, הוא הפתרון לשאלה
המפורסמת. אבא מעולם לא ענה על אותה שאלה - זאת אומרת, הוא
מעולם לא הצהיר שיש לו תשובה, וצביקה, שהבין שהנושא עלול להיות
קצת רגיש, לא העלה אותו שוב. עניין של כבוד.
"אז רגע, מה אנחנו אמורים לעשות עכשיו?" שאלתי בעצבנות?
"לא יודע," צביקה השיב, "אבל נדמה לי שאני ניצחתי," הוא סיכם
בחיוך ניצחון.
"מה זאת אומרת ניצחת? לא ידעתי שהייתה בכלל תחרות..."
"נו באמת, יואב, עכשיו נזכרת להיתמם, אחרי כל השנים? לא מתאים
לך."
"מי מיתמם, צביקה?! אתה לא ניצחת בשום דבר, אתה שומע? אתה לא
פתרת את השאלה."
"אני לא הייתי אמור לפתור," הוא ענה בשקט, כי הוא יודע שככה
אני הכי מתעצבן, "אני רק שאלתי את השאלה האחת שאבא לא ידע
להשיב עליה. לפתור זה רק בונוס בשבילי. אם אתה היית פותר,
לעומת זאת, אז היינו תיקו. אבל..."
"אל תדאג, אני אפתור. מניאק."
"טוב-טוב, הגענו, תצא לי מהאוטו," צביקה עצר בחריקת בלמים.
"ואל תשכח שהשבעה אצלי בבית ואתה אחראי על הבורקסים."
"בסדר," סיננתי וטרקתי את הדלת.
יואב האיץ ונעלם במורד הרחוב, כשאני נכנסתי הביתה. לא היה דואר
בתיבה, למרות שלא רוקנתי כמה ימים. הדלת לא הייתה נעולה, אז
הנחתי שמיכלי כבר בבית.
"מה שלומך?" היא הניחה את ידה על גבי.
"אני יודע... בסדר, אני מניח," נאנחתי, "היה טקס יפה, מלא
אנשים, חבל שלא באת. אבא שלי מאוד חיבב אותך..."
"אני יודעת, אני מצטערת, אבל לא יכולתי להחמיץ את ריאיון
העבודה הזה. אבל זהו, התקבלתי, ואני מבטיחה שאני אגיע
לשלושים."
"זה בסדר," חיבקתי אותה, "וכל הכבוד על העבודה. אגב, שוב רבתי
עם צביקה."
"שוב?! על מה הפעם?"
"משהו ישן בינינו, קצת קשה להסביר."
"תהרוג אותי אם אני מבינה את הקשר החולני בינך לבין האח הזה
שלך. שבוע אחד אתם מוכנים לחתוך אחד את השני לחתיכות קטנות
ולשלוח לקטבים, שבוע אח"כ אתם יוצאים ביחד לטיול של חודשיים
בפינה נידחת. או, ואגב טיולים בפינות נידחות, הגיע מכתב מאגודת
הטיולים ההיא שהצטרפת אליה, השארתי לך אותו על השולחן במטבח,"
אמרה ונעלמה לתוך המסדרון.
הלכתי לאט לכיוון המטבח ושלפתי בקבוק בירה מהמקרר. פתחתי את
המעטפה בחוסר רצון, ופרשתי את הברושור הצבעוני על השולחן:

'אחרי המסע למקום בו נגמרת הקשת בענן - אחרי הטיול למרכז
העולם - שבוע הנופש באי-בוד - המרכז לטיילים אבודים גאה להציג:
המרדף אחר המקום בו נפסק הגש-'

לא יכולתי להאמין למראה עיניי. קראתי את השורה האחרונה רק
בשביל לוודא, ובאותה השניה הרמתי את הטלפון וחייגתי לצביקה.
מצלצל, מצלצל, בסוף הוא ענה. בתרועות ניצחון סיפרתי לו את
הסיפור כולו, והצהרתי שבידיי התשובה לשאלה המפורסמת, ולכן
אנחנו תיקו. צביקה, לעומת זאת, לא התרשם. הוא טען שזו לא ממש
תשובה, שזה סתם ברושור, שיכול להיות מוטעה או אפילו מזויף.
"הפתרון צריך להיות חד-משמעי, יואב, כמו הפתרונות של אבא."
"אז אני נוסע," איימתי.
"סע, אני מחכה לך."
כבר באותו הערב ארזתי מזוודה גדולה ותיק צד והייתי מוכן לצאת
לפגישת ההיכרות וההדרכה שקדמה לטיול. הפגישה נערכה באולם ספורט
של תיכון כלשהו בת"א. היינו אני, זוג צעיר, אדם זקן, והמדריך
שלנו, מוטי. מוטי אסף פרטים אישיים וצ'קים מכולם, ואז משך מסך
הקרנה והפעיל מקרן שקופיות שעמד באחורי החדר.
"כדור הארץ," הוא פתח, "עשוי בעיקר ממים. המים האלה עוברים
מחזור, שבמהלכו הם ניתזים מצבירי אדים שנמצאים מעל האדמה, וזו
התופעה הקרויה בפינו גשם. דברים רבים נחקרו אודות הגשם. אופן
היווצרותו, הרכבו הכימי, השפעותיו, אך תחום אחד הוזנח בצורה
כמעט נפשעת ע"י דורות של מדענים: קו גבול הגשם. קו גבול הגשם
הוא תופעה מדעית מוכרת, שזכתה לאפס התייחסות ע"י המדע המודרני.
לכולם ברור שהגשם לא יורד בכל העולם בבת אחת - תמיד קיים אזור
שכן יורד בו גשם, ואזור שלא יורד בו גשם. אם כך, חייבת להישאל
השאלה: איפה עובר הגבול?"
מוטי לגם קצת מכוס המים שלו, והמשיך. "קבוצה נבחרת של מדענים
שהעסקנו בחמש השנים האחרונות עקבה אחרי סערות ברחבי הגלובוס,
והצליחה לבסוף לקבוע שורה של תבניות מעקב ותחומים. הטיול שאתם
עומדים להצטרף אליו הוא ראשון בסוגו - במשך השנה הקרובה אנחנו
עומדים לנוע בהתאם למחזור עונות השנה, מחורף אחד למשנהו.
מטרתנו תהיה ליישם את התבניות וע"י כך למצוא ולתעד את קו הגבול
ואת התופעות שוודאי מתרחשות בסביבתו. בהצלחה לכולנו."

במשך עשרה חודשים רדפנו אחרי קו הגבול החמקמק. חישבנו כיווני
רוח ומהירות עננים, טמפרטורות רקיע וכן הלאה. כלום. קו הגבול
תמיד היה או אמורפי מדי, או רחב מדי לאיתור. מתישהו באמצע
החודש האחד-עשר, קיבלנו טלפון מהמחלקה המטאורולוגית של ממשלת
גרמניה, שדיווחה לנו על סופת גשם אדירה בצפון מינכן. רק גשם,
הודיעו לנו, לא שלג ולא כפור. ההזדמנות עמדה בפתח. מאחר וכבר
היינו מתורגלים, תוך דקות ספורות בנינו תבנית סופה ונתיב
עננים, ויצאנו לשטח. אחרי עשרים דקות נסיעה בלב הסערה, הצלחנו
לאתר את הקו.
אני לא אגזים אם אני אומר שזו תופעת הטבע הכי מרשימה שיצא לי
לראות. זה היה באמצע שדה שבדיוק נחרש ונזרע. הגשם שטף רק חצי -
שבר ענן ענקי ריחף מעל לראשנו, כמעט בלי לזוז, ויצר קו גבול
מושלם שנמתח מאופק עד אופק: מצד אחד יבש, מצד שני מבול.
כל התמונה הזאת הזכירה לי נורא את המשחק ים-יבשה ששיחקנו בגן,
ובאמת, קבוצה של אנשים רציניים ומבוגרים שיחקה עכשיו משחק
ים-יבשה עם הגשם. מאה מטר משם ניצב, באמצע הקו, עץ גבוה, ונדמה
היה שאפילו הציפורים, שנמלטו כולן לצד היבש, היו המומות
מהאירוע הזה. אבל אז הגיע השוק האמיתי -
כשעמדת בתוך הגשם והבטת החוצה, אל היבש, יכולת לראות רק את
הנוף שנפרש מול עיניך כשהוא מכוסה, כביכול, באלפי טיפות - בערך
כמו לעמוד בתוך הבית ולהציץ החוצה דרך החלון. אבל מהצד השני...
הראשון שעלה על זה היה נחום, הזקן, שחצה את הגבול, התבונן לתוך
הגשם והתחיל לצעוק בבהלה:
"ירון, ירון! מה את עושה כאן?! תראו! זה הנכד שלי, ירון! ירון,
ירוני, ירונוש, מה, איך הגעת לכאן, הלוא אתה-" ואז נחום רץ
לתוך הגשם בניסיון נואש לחבק את ירון, שכמובן לא היה בצד השני.
מאוכזב חצה נחום חזרה ליבש, כששוב אורו עיניו:
"ירון? ירון אתה כאן?"
"אהלן סבא נחום! מה המצב?"
"הכל בסדר אצלי, ירוני, מה אתך?"
"אני... חי את החיים," ירון גיחך.
"אימא שלך, אוי מה שאתה עשית לאימא שלך. ולאחותך, ולי, ולאבא
שלך. אוי, בעזרת השם. למה היית חייב לרוץ קדימה, למה?"
"לא יודע, סבא, פשוט הייתי חייב. זה מה שהרגשתי. זה עדיין מה
שאני מרגיש."
"תגיד, ירון, זה כאב לך? אתה זוכר אם זה כאב?"
"למען האמת, אני לא זוכר כלום. ותמסור ד"ש לאימא, הא?"
בינתיים, חצינו כולנו לצד היבש, אבל אנחנו לא ראינו את ירון.
כל אחד מאתנו התבונן עמוק לתוך הצד השני, מעבר לגבול. הזוג
הצעיר דיבר עם אישה מבוגרת, שלפי מה שהבנתי תהיה יום אחד הנכדה
שלהם, והיא סיפרה להם על האושר שלהם. מוטי דיבר עם יגאל ידין,
שגילה לו כנראה כמה סודות של סיירים מקצועיים. אני לא ראיתי
כלום. הגשם התחיל להיחלש, ועדיין כלום. התאמצתי לאתר דמות, כל
דמות, בטיפות. לבסוף נשמע קול, רק קול, ללא כל דמות, מבין
הטיפות.
"יואב!"
"אבא! זה אתה! אני לא מאמין!"
"די כבר עם השטויות, יואב! מה קרה לך? על כל שאלה מפגרת שאח
שלך שואל אתה ישר חייב לענות? כל השאלות האלה, נו באמת. ולמי
בכלל אכפת מה התשובות. לך תמצא עבודה, יא טמבל, ותפסיק להתייחס
לשאלות טיפשיות של אחרים. בחיי, אתה היית אמור להיות הבן היותר
מוצלח!"

הסיפור נכתב בעקבות כתבה שהתפרסמה אי-שם בחורף 2000, ובה דווח
על אנשים המנבאים את העתיד על-ידי התבוננות בגשם.