אחרי זה הייתה דממה.
היה נדמה כאילו לעולם לא אכפת ואלוהים פשוט ישב שם ושתק. לא
יכולתי לחשוב על כלום חוץ מהדבר הכי בנאלי בעולם. למה?
הוא לא היה אדם רע. ההפך, הוא היה עדין וחכם, נחמד וטוב-לב.
אני גם לא הייתי אדם רע בשביל שייקחו אותו ממני. לא הייתה
אף-סיבה.
ולכן, לא נשאר לי שום-דבר מלבד המילה הבודדה הזאת בעלת כל-כך
הרבה משמעויות. למה?
אני זוכרת שבאותו יום קבעתי עם שתי חברות שלי ללכת ולשבת
בבית-קפה. אני לא יודעת למה החלטתי לא ללכת בסופו של דבר, אבל
אני כן יודעת שזה היה משהו בלתי נשלט. קוסמי אם תרצו. הגעתי
הבייתה ובדקתי את ההודעות במזכירה האלקטרונית. הייתה הודעה
מאחיו. חשבתי לעצמי שזה מוזר. למה הוא מתקשר אלי דוקא. הוא
ביקש שאחזיר לו צלצול וכך עשיתי. בטלפון הוא אמר לי שיש לו
משהו לספר לי ושהוא בא לאסוף אותי לבית של ההורים שלו.
לא הבנתי מה קרה. הוא גם לא הסכים לספר לי, רק אמר שהוא בא
לאסוף אותי. אחרי עשר דקות הוא דפק בדלת שאלתי אותו "למה לא
צלצלת? הייתי יורדת למטה. לא היית חייב לעלות." הסתכלתי על
הפנים שלו ובעיניים שלו היה תסכול.
אני חושבת שאז כבר הבנתי.
שאלתי אותו מה קרה, הוא ביקש ממני לשבת. ישבנו על הספה. בנקודה
הזאתי כבר עמדתי להתפוצץ מרוב בלבול. בקול חלש הוא סיפר לי
הכל. איך גידי והפלוגה שלו הלכו למבצע בשטחים ואיך הוא הגן על
חבר הפלוגה שלו שהיה פצוע. ואיך הוא מת ללא כאבים. מת גיבור.
הייתי... הייתי המומה אם אתם רוצים לתת להרגשה הזאת שם. בעצם,
לא הרגשתי כלום. הסתכלתי עליו במבט מתחנן שיגיד לי שזה לא
נכון. שהכל בדיחה.
זה לא קרה. הוא אמר שיש לוויה עוד 3 שעות ואמא שלו מבקשת שאני
אבוא אליהם קודם. לקחתי את התיק ויצאתי עם אחיו למכונית.
מהמכונית התקשרתי לאמא שלי מהטלפון של אחיו, לספר לה. הקול שלה
רעד, היא שאלה אותי איך אני מרגישה, עניתי לה "הלוויה עוד 3
שעות. ביי". בערך באמצע הנסיעה הסלולרי שלי צלצל. הצלצול היה
משהו שגידי כתב לי בטלפון. איזה שיר של להקה שאהב. תמיד הוא
עשה את זה. דחף את הטעם המוזיקלי שלו לכל מקום. אהבתי את זה
אצלו. שכחתי שהוא כתב לי את זה. השתתקתי והתחלתי לבכות. בכיתי
כמו שאף פעם לא בכיתי. אבל אני חושבת שאז עדיין לא הבנתי מה
קורה. גם כהגענו לבית של המשפחה שלו וראיתי את אמא שלו בוכה.
גם בלוויה עצמה לא האמנתי שמי שנמצא בארון, אותו ארון שמכסים
באדמה זה גידי, גידי שלי.
הוא היה אהבתי הראשונה. לפעמים אני גם חושבת שאהבתי היחידה.

ללוויה באו כל החברים שלו, כולם באו להגיד שהם מצטערים ושיהיה
בסדר אבל ידעתי שהם שבורים בדיוק כמוני.
חבר שלו, אחד כזה שהייתי בטוחה שהוא האדם הכי חסר רגשות בעולם.
הוא תמיד שיחק אותה מצ'ואיסט כזה. ישב בצד ובכה כמו ילד קטן.
אני הלכתי וישבתי לצידו, שמתי את היד שלי על העורף שלו וככה
ישבנו ובכינו.
סך-הכל הייתה לוויה יפה. כל החברים באו במדים. המ"פ של גידי
נתן הספד יפה ואחריו היה מטח כבוד. כל יריה הרגשתי כאילו היא
מגיעה אלי, ישר לתוך הלב. שנאתי את זה. למרות שידעתי שגידי
יאהב את זה. למות עם כבוד, כשאתה משרת את המדינה. אבל היה
כל-כך הרבה שהוא תכנן לעשות. הטיול לסין ולימודי המחשבים,
והחיים עצמה. מה עם להתחתן וילדים? בית ומשפחה? ואיתי? מה
איתי?

לקח הרבה מאוד זמן עד שהשלמתי עם העובדה שהוא מת. למרות שאני
חושבת שזה אף-פעם לא קרה. פשוט התקדמתי הלאה. למעשה אפילו
עכשיו. כשאני מדברת איתכם, אני מצפה שבכל רגע הוא ידפוק בדלת
וייכנס ויחייך את החיוך המושלם הזה שלו וייתן לי נשיקה. אני
אסדר לו את השיער והוא יגיד לי "השיער שלי לא מספיק מושלם
בשבילך." וייתן עוד נשיקה ואני אצחק.
וככה נשאר מחובקים לעד.