והנה הלכת. השארת אחריך אד של ריח.
עננה קוסמית קטנה. רפרוף על שפתי שאומר הנה אני כבר לא.
הכל מסודר.
כל בלאגן בדיוק באותו המקום. ערימות קטנות. כאלה שתמיד הצחיקו
אותך. בלאגן גם בצד שלך במיטה יוצר את האשלייה שאני לא לבד.
שיש מישהו לידי בחיבוק דובי.
ואמצע הלילה בלי כוכבים.
קור מקפיא ושקט.
כמה שקט.
ששששששש...
קופסה קטנה של מחשבות. כנראה שזה הראש שלי.
כנראה שזו אני.
הס.
אפילו ינשוף אחד לרפואה בתוך ההבל שפעם היינו אנחנו שנינו.
מתערבלים. מיוזעים. ילדים.
הבל פה של בושם יקר, משכר. כמו יין פטישים הולם ברקות.
כזה שאומר הנה אני ממשיך. זה הכל החיים שלי.
וגם אני בהמשכיות החיים. ההמשכיות שלך. הפיג'מה על הכרית
בבלאגן.
ואתה לא.
אולי תבוא פיה קטנה ותשב על הכרית.
אולי יבוא גמד עם מצנפת.
סיפור של לילה טוב עם התחלה עם אמצע מבולבל. מבולגן. מונוטוני
וחודר.
אני סוגרת את הקופסה. הבלרינה כבר לא תסתובב הלילה.
שיר דמעות בתוך מה שהיינו. שמיכת טלאים של זכרונות.
אבל הריח. רק הריח נשאר.
אור ראשון מבליח
שאיפה. נשיפה. נשימה עמוקה.

נגוז.