מה אני אגיד לכם: קשה.
זה לא שאני בן אדם דכאוני או משהו- להיפך, אני מהסוג הכי
אופטימי שיש. לא משנה כמה שקשה אני תמיד מנסה להסתכל על הצד
החיובי. אבל עדיין- קשה.
וזה לא סתם קשה. הרי לכולם יש את הקשה הזה- קשה להתעורר בבוקר,
קשה ללמוד למבחנים, קשה להרדם אפילו לפעמים. אבל ככה זה לא
הקשה שלי. ה"קשה" שלי הוא מיוחד. הוא קשה שונה, משום מה. לא רק
שקשה להתעורר בבוקר אלא גם קשה לרצות להתעורר בבוקר. עדיף כבר
לישון ולחכות למחר. אולי מחר יהיה יום יותר קל. אבל רק אולי...

אני מנסה להבין מה הקטע אצלי. הרי כמו שאמרתי אני לא דכאוני
שמעדיף לא להיות בחיים או משהו מפחיד כזה. אני פשוט מעדיף לדלג
על תקופה בחיים. אני גם לא בנאדם פסימי, כי הרי אני אומר לעצמי
שאולי מחר לא יהיה קשה אלא קל. הבעיה שלי היא פשוט הקשה הזה,
לא הגישה שלי אליו.
יכול להיות שזה נובע מהאופי שלי. יכול להיות שיש לי בדיוק אותו
קשה כמו לשאר העלם, רק אני באופי שלי לא יודע איך להתמודד. אבל
זה לא נראה לי נכון. הרי זה לא הגיוני שהקשה שלי, הדבר הזה
שמציק לי, מציק לכולם, ושרק אני לא יודע איך להתמודד איתו. אז
בינתיים אני אמשיך לקום לי כל בוקר ולרצות להמשיך לישון עד
מחר, אבל בגלל שאני אופטימי, להגיד לעצמי שלא נורא ואולי היום
זה בעצם המחר הזה שבו כבר קל. אבל הקל הזה פשוט לא מגיע.

זה לא סיפור פואטי, ואני לא מבקש מהעורכת ביקורת על כמה נקודות
שמתי בסוף המשפט. אני גם לא מבקש מאנשים להגיד לי כמה שהשתמשתי
באמצעים אומנותיים כי אם יצא ככה זה לא בכוונה. זה סתם...
רגשות.