אני הבטתי לרוני בעינים במבט כל כך חזק, עד שחשתי שעוד רגע
יתלשו לי העינים מרוב מאמץ להביט אל תוכו. אבל לא היה בהן
מאומה, חוץ מהירוק שתמיד מתקיים בתוכו. אוגר את מלאכת חייו
העמוסה ומחביא אותה בין גבעות ירוקים.

אז הפנתי מבטי אל השלג הניבט מהחלון בחדר של רוני,
סתם, לא היה שם שלג, למעשה היה זה סוף יולי, והיה  שרב כבד
בחוץ, ממש גהנום.

וגם מבפנים היה גהנום, גהנום אמיתי. והשפתיים נדבקו לחניכיים
מיובש קורע ראות.

אולי רציתי להיות באותה שעה באילת, אפילו ששם היה לבטח מחניק
יותר. לחנק כבר לא היה תפקיד מרכזי בחיים, הוא השתלב בהם כמו
שהפרידה השתלבה בחיי.

אילו אחותו לא הייתה נכנסת לחדר הייתי מוצאת עצמי מתקיפה אותו
מימין. גומעת אותו דקה אחריי בשארית כוחותי עמוק אל גופי הנשי
והעוטף.

האדישות רצחה לי את הלב או אולי את ההילה הזוהרת מסביבו. תמיד
אמרו שענת היא אישה חייכנית ושמחה, ואני מתחילה להאמין שהשלתי
אותם או אולי ובעיקר רק את עצמי.

או שחייתי בשביל רוני כל כך חייתי בשבילו עד כי האני הפנימי
שלי היה מת, זרוק על צידי הכביש מרוח ומסביבו יציקות של דם.

הוא עמד ללכת אלייה. והיא הייתה יפה בשבילו, שפתיים רכות
אדומות ובשלות משכבר ליצירת נשיקתו. אני מיותמת מאומץ ומיותמת
משפתיי רוני עמדתי לגלוש לים הרחמים העצמיים, וחיזיונות הזוועה
של רוני מנשק את חלי מנשקת את רוני מנשק את חלי מנשקת את רוני
וחוזר חלילה.

ואז ההזדקקות לברוח התגברה והציפה אותו בבערה אימתית. כל
שיכולתי לחוש זה חרדה המצפינה כל חלק נורמלי בתוכה.
ואז ללכת ואז רוני נותר מאחור עם חלי.

לא ידידים יותר, וכי היינו על אמת ידידים כשצד אחד היה כרוך
אחרי השני בעוד הצד השני לא היה מודע לכך?

רחוב צר מלהכיל את הכאב שחצה אותי הוביל אותי לחלקת האלוהים
הקטנה שלי, ובה הכל מותר. וגם מותר לקלל את רוני.
חתולה שחורה שרציתי לירוק ברחה מאשפה ירוקה. ואני הטלתי באשפה
שקית מפוצצת מלאה קרעים, וקורסת תחת העומס הרב.

שקית הידידות שלי ושל רוני....