היא הלכה במורד הרחוב הארוך הזה בהליכה הסופר איטית שלה שתמיד
עיצבנה אותי. היא הייתה לבד ונראתה די מרוכזת בעצמה. רק מראה
העביר בי צמרמורת וגדש את גרוני בדמעות שאיימו לפרוץ החוצה. כל
חיי מהשנה האחרונה עברו מלפניי כעת מהרגע הראשון שראיתי את זיו
פניה.
זה היה יום שישי קיצי ונחמד. נכנסתי ל"חור בשחור" כדי לחפש את
תקליט הסינגל של "papa was a rolling stone"- השיר האהוב
עליי באותה תקופה. לא הרשיתי לעצמי לנוח עד שאמצא את הסינגל של
הגירסא המקורית המלאה בת ה- 45 הדקות. "אפשר לעזור לך?" שמעתי
קול מאחורי, הסתובבתי ומולי נעמד היצור הכי יפה שראיתי בחיי.
שתינו תקענו אחת בשניה מבטים מוזרים במשך כמה שניות ואז הצלחתי
לגמגם את מבוקשי. היא גררה ארגז, התיישבה לידי ועזרה לי לחפש.
במשך חצי שעה עברנו בין כל תקליטי הסינגלים שבחנות במרדף אחר
הסינגל המבוקש. בדרך נתקלנו בכל מיני תקליטי דיסקו משעשעים
משנות ה70- עם תסרוקות מוזרות ושמות מוזרים עוד יותר. התחלנו
לצחוק עליהם ולהתלהב כמו שתי ילדות קטנות מאותם התקליטים
הנוסטלגיים אבל כאמור- זה לא בדיוק מה שחיפשתי...חיפשנו. בשלב
מסוים כבר התחיל להיות מאוחר וממבט חטוף בשעוני הצלחתי להבין
דבר אחד- פספסתי את האוטובוס האחרון. מתוך המבט ההמום במיוחד
שתקעתי פתאום היא הצליחה להבין שמשהו קרה ומהמבט הקודם בשעוני
היא גם הצליחה להבין מה. "עוד רבע שעה החנות נסגרת ואני אוכל
להסיע אותך אם את רוצה. איפה את גרה?" בדיעבד זה אולי יכול היה
להישמע מסוכן (כן, נו..מחבלת... הייתה אונסת אותי, בלה בלה
בלה) אבל באותו הרגע לא יכלתי לייחל למשהו טוב יותר. "אני גרה
ברחובות. קצת רחוק מכאן" עניתי בטון מנומס מבלי להישמע חצופה
מדי. "אוי... אני גרה בהרצליה, לא ממש בכיוון" היא אמרה בנימה
עצובה להפתיע. אבל פתאום היא זינקה במבט מאושר במידה מסוימת
"אני יודעת! אני יכולה לקפוץ לבקר את אמא שלי, היא גרה ביבנה.
אם אני לא טועה זה באמת בכיוון".
בסוף החנות נסגרה ולא מצאנו את התקליט. נכנסנו לאוטו שלה-
מהמכוניות הקטנות האלו שבני נוער שרק הוציאו רשיון קונים מיד
רביעית בערך כי אין להם מספיק כסף למשהו מפואר יותר אבל יש להם
מספיק בשביל להתנתק מהמכונית של ההורים.
"אגב, אני יובל- נעים מאוד. תחגרי חגורה ואל תעשני בתוך האוטו,
תודה."
"נעים מאוד, אני שרון ואני לא מעשנת, בבקשה" עניתי לה וחייכתי
חיוך מתחכם.
לאחר ההיכרות הקצרה מאוד הזו היא התניעה את האוטו והפגינה
ביצועי נהגת שודים בדרך ליבנה לבקר את אמא שלה, לא לפני שהיא
מורידה אותי בבית ברחובות. אמא שלה עברה לפני חמש שנים ליבנה
אחרי שאבא שלה בגד בה. מההלם של הבגידה היא החליטה להתנתק,
לחזור בתשובה בעקבות כל המשפחה שלה ולעוף לקצה השני של המרכז-
כמה רחוק שאפשר מהאבא וה"תועבות" שלו. מאז שההורים שלה התגרשו,
נהנתה יובל, כיאה לכל בת גרושים, לתשומת לב חומרית רחבה. כל
דבר שהיא אי פעם רצתה היא קיבלה מיד משני הצדדים מאחר וכל אחד
רצה להצטייר בצורה יותר חיובית בעיניה. מצד שני היא הייתה
צריכה להקשיב כל הזמן לזיוני שכל מצד אבא שלה על אורח החיים
המעצבן והמגביל של אמא שלה ומצד אמא שלה על התועבות של אבא
שלה, ועוד לכלוכים הדדים שכאלו ואחרים.
שוחחנו עוד קצת כל אחת על עצמה בסוף הנסיעה החלפנו טלפונים
ויצאתי מהאוטו.
עוד באותו הערב היא התקשרה והציעה שניפגש מתישהו בשנית. ההצעה
דווקא קרצה לי כי זה היה בחופש הגדול וגם ככה רוב הקיץ התנחלתי
בבית של אחי ברמת השרון שהיה הרבה יותר נוח וגם קרוב להפליא
להרצליה. ארזתי לי מזוודה קטנה והודעתי להורים שאני הולכת לגור
אצל חן עד סוף החופש כי זה קרוב לתל אביב ורוב החברים שלי
גרים באיזור כי הדירה הקודמת שלנו הייתה שם ( למעשה חן גר
בדירה הקודמת שלנו שעוד הייתה בבעלותינו והייתה בהשכרה עד לא
מזמן). ההורים לא גילו כל התנגדות ודווקא שמחו על כך שסוף סוף
אני מחזקת את הקשרים איתו.
בזמן שגרתי אצל חן ראיתי את יובל רוב הזמן. חן היה יוצא עם
חברים לסנוקר מיד אחרי העבודה והיא הייתה באה אליי. כשהוא היה
חוזר הביתה היא הייתה יורדת קומה אחת כדי שלא יראה אותה,
מתקשרת מהפלאפון כאילו כל היום לא ראיתי אותה ואז אני הייתי
באה בהכרזה של "טוב, חן- אני אצל יובל" ולו לא ממש היה אכפת-
להיפך, אחותו הקטנה לא יושבת לו על הצוואר. לפעמים גם הייתי
באה איתה לעבודה ועוזרת לה לסדר תקליטים לפי המבצעים.
קשה לי קצת להגדיר את הקירבה שהייתה ביננו בהתחלה. זו הייתה מן
הרגשה של מתח מיני בלתי ממומש. היא קלטה עליי בגלל המדבקה
הענקית של "RAINBOW- בר קפה בנחלת בנימין 22" שהתנוססה על דלת
הארון בחדרי (בבית ברחובות) והיא? היא פשוט ענתה על יותר מדי
תסמיני גיידאר כמו שידידתי משכבר הימים הגר הצליחה ללכד בגירסת
הפארודיה שלה לשיר של אלניס מוריסט 21 things that I want in a
lover. הגר המוכשרת קראה לזה 21 things I that can find in a
lesbo -שיר שלעניות דעתי היה גאוני למדי ואכן יובל ענתה על
רוב התסמינים בהצלחה החל ממראה חיצוני כללי, דרך סגנון מוזיקה
אהוב ותחביבים וכלה בצירופי מקרים מולדים כמו שם יוניסקסי. אף
אחת מאיתנו לא העזה להגיד כלום כדי לא לקלקל את החברות המדהימה
ביננו למרות שלי אישית היה ברור שזה לא ממש יכול להימשך ככה.
ערב אחד גיליתי שכנראה היא חשבה בדיוק כמוני.
הסיפור התחיל ביום חול טיפוסי כששהיתי אצלה בבית של אביה. היא
הכריזה שנשבר לה כבר מלהיתקע כל הזמן בבית. "זה לא הולך ככה,
אנחנו חייבות לצאת כבר מתישהו. אני יודעת שזה חתיכת חור כאן
אבל יש לי הצעה."
"אני מוכנה להכל כל עוד זה לא קינקי מדי" עניתי בחיוך
" לא קינקי? וול... אהם... סתם. טוב, תקשיבי, את יודעת מה זה
'מופע הקולנוע של רוקי'?"
"בטח שאני יודעת! כשגרנו ברמת השרון כל הזמן הייתי הולכת לזה
והפסקתי כשעברנו דירה. למה? יש השבוע? חשבתי שלא מקרינים בחופש
הגדול..."
"אנשים לחצו על ההנהלה להקרין בכל זאת לכבוד סוף החופש וכמה
חברים הציעו לי ללכת כי גם אני המון זמן כבר לא הלכתי. את
מבינה... הסתכסכתי שם עם כמה אנשים ותיקים..."
" זה לא נעים כל הסיפור הזה" קטעתי אותה בחיוך וקריצה. היא
חייכה בחזרה בחיוך המקסים הזה שלה- בדיוק אותו חיוך שהיא חייכה
ברגעים אלו ממש כשהיא קלטה אותי מהצד השני של הרחוב.
" בכל אופן החלטתי לחזור ולא אכפת לי מה יגידו".
אז הלכנו. יובל הזמינה לשתינו כרטיסים, אני סיפקתי לשתינו
מגוון רחב של בגדי רשת ועלינו על הכביש לקולנוע 'כוכב'.
כבר על תחילת הערב נתפסו לי שרירי הלחיים. פגשתי שם את כל
החברים מ'רוקי' שכמעט ושכחתי מהם לגמרי ולא הפסקתי לחייך לרגע.
גם מהלך הסרט הוגדר כהצלחה. הקאסט היה מצוין והתוודעתי לאיי פי
ליינס חדשים שלא שמעתי לפני כן- חלקם טיפשיים וגרועים וחלקם
כמעט גרמו לי להשתין מרוב צחוק.
כשרוקי נולד יובל הציעה שנעלה לבמה :"אנחנו מפספסות את כל
הכיף!" היא צרחה לאזני בין כל ההמון. אני מצידי לא עניתי, רק
אחזתי בידה והשתרכתי אחריה במעלה הבמה.
זה היה כבר כמעט סוף הסרט. פרנק שאל "what ever happened to
fay ray" והיו שצעקו "עכשיו נזכרת?! היא כבר גמורה!" , משפט
שעד היום, חרף כל מאמצי לא הצלחתי להבין. לאחר מכן הגיע קטע
האורגיה וכבר כשהסתובבתי לרדת מהבמה כהרגלי בסצינה זו, יובל
משכה אותי אחורה בחזרה, הביטה בי, חייכה ואז מבלי להבין בהרבה
מה קורה ואיך, גיליתי את שתינו מתנשקות. חצי מהזמן הייתי לגמרי
משותקת. למרות שכל כך ציפיתי לזה ואפילו די צפיתי שמשהו יקרה
בקרוב אני מודה שהייתה לי הפתעה, ממש נעימה אבל עדיין הפתעה.
הלב שלי הלם בחוזקה כה רבה שכבר יכלתי לשמוע אותו בעצמי, אני
חושבת שגם היא הרגישה. המשכנו להתנשק עוד הרבה אחרי שהאורגיה
נגמרה. לא ממש שמתי לב לסרט או באיזה שלב הפסקנו אבל אחרי זה
רק הסתכלנו אחת על השניה במשך דקה ארוכה ויחדיו הסתכלנו למסך
ואמרנו:"hey magenta! There's a lesbian orgy in the parking
lot!". במשך כל שאר הסרט היא כרכה את ידיה מסביבי ומדי פעם
נשקה לי על הצוואר. לשתינו היה ברור שזה לא היה סתם או חד
פעמי. בסך הכל אני מאושרת למדי שככה העניינים התגלגלו כי אם
היינו מחכות שאני אזום משהו לא היינו מתקדמות לשום מקום אף
פעם.
בדרך חזרה הביתה כמעט ולא דיברנו. נשארו לנו עוד ימים ספורים
בלבד להיות ביחד עד שהחופש ייגמר. במשך ארבעה ימים לא עשינו
דבר חוץ מלהימרח אחת על השניה. חן, שהדבר לא נעלם מעיניו,
הסכים לשמור על שתיקה תמורת כמה טובות הנאה.
ביום האחרון של החופש ההורים באו לקחת אותי מהבית של חן. יובל
כמובן באה להיפרד ממני במעמד קורע לב משהו. "הכנתי לך מתנת
פרידה" היא אמרה בחיוך מאולץ והביאה לי חבילה דקיקה עטופה
בנייר כחול. פרמתי את נייר המתנה, בתוכו הסתתר תקליט. " זכרת!
אני כל כך אוהבת אותך!" הכרזתי תוך כדי בכי וחיבקתי אותה הכי
חזק שיכלתי. זה היה התקליט של הטמפטיישנס- שיר מס' 1 papa was
a rolling stone. לאמא לא היה מושג בכלל מכל מה שקורה, היא
חיכתה כמה שניות ואז המשיכה לדחוק בי שאבוא כבר כי "אין לנו את
כל היום". בצער רב וביגון קודר עזבנו שלושתינו (אבא אמא ואני)
את הדירה. חן ויובל נשארו בדירה לפטפט עוד קצת.
במהלך הימים הבאים הרגשתי את הכיף העצום האצור בלחזור לבית
הספר לכל שכבת הפרחות שלי הישר מחופש קסום עם אהובת ליבי. יובל
החליטה לקטוע את העינוי המתמשך הזה בביקור מפתיע בסוף השבוע
הראשון ללימודים. אין לי מילים לתאר את האושר שביקור זה הסב
לי. אבא הבטיח להוציא את אמא מהבית ואכן הבית נותר רק בשבילינו
לליל שישי. וכך, מדי יום שישי היא הייתה באה לביקור ואבא היה
מוציא את אמא. מיותר לציין שעקב כך גם היחסים ביניהם התהדקו
מאחר ואמא לא יכלה לטעון עוד שאבא לא מתייחס אליה כמו שהייתה
נוהגת לרטון כדרך קבע, כך שכל הצדדים היו מרוצים מהסידור החדש.
מה שאמא לא ידעה לא הזיק לה.
יובל ואני כבר בתחילת הדרך הסכמנו שמונוגמיה היא לא בדיוק
בשבילנו ובאמת הייתה בינינו הבנה שאין בעיה בסטוצים חד פעמיים
מהצד כל עוד לא מעורב בכך רגש וכל עוד אנחנו חוסכות אחת מהשניה
את הפרטים. אבל בביקור אחד נוכחתי לגלות שיובל הפרה את ההסכם
שמלכתחילה לא היה יציב כל כך. זה היה כרגיל יום שישי. בהישמע
הצלצול כל התלמידים יצאו מהכיתה ואני, שנשארתי לנמנם על השולחן
בכיתה, ראיתי לפתע פרצוף מוכר בדלת הכיתה. "יובלי!!!" צעקתי
בהתלהבות וזינקתי הישר לזרועותיה אבל היא מצידה הייתה קרה
מהרגיל והוציאה מפיה את המשפט שזכה ללא עוררין בכל הסטטיסטיקות
ברחבי העולם בתור המשפט המפחיד והשנוא ביותר :"שרון, אנחנו
צריכות לדבר". התיישבתי על השולחן באיטיות וניסיתי לשחזר את כל
היחסים בינינו בתקווה שאולי אצליח לאתר בעצמי מה כבר יכול היה
להשתבש. "אני יודעת שהבטחתי לא להיקשר רגשית לאף אחת או אף אחד
אבל באמת שהפעם זה לא היה בשליטתי ו..." היא הגבירה את הקול
במין תחינה, נרגעה והתחילה מחדש:" רגע, תני לי לארגן את
המחשבות. למרות שבדרך הנה כל כך תכננתי ודמיינתי לעצמי איך
לספר לך, עכשיו אין לי מושג איך להתחיל". בזוית העין ראיתי איך
היא עוקצת את כפות ידיה בציפורניים כמו שהייתה נוהגת בדרך כלל
במצבי לחץ,
"מהתחלה יכול להיות רעיון טוב". היא דפקה בי מבט של 'שרון, זה
לא הזמן לציניות' והמשיכה:" אז הכרתי מישהו בשם עמיר ובהתחלה
זה באמת לא היה משהו רציני, רק שהתחלנו להסתובב יחד כידידים
ועם הזמן הבנתי שזה כבר משהו יותר עמוק ממה שחשבתי או תכננתי
בהתחלה. בכל אופן, גם הוא החליט להחזיק אותי קצר ובשלב הזה
הדבר ההגיוני ביותר מצידי לעשות היה להעיף אותו קיבינימט אבל
העניין הוא שאני לא יכולה כי אני יותר מדי מאוהבת בו ו... אני
יודעת שאת בטח כועסת עכשיו ומתה להרביץ לי אבל חשוב לי שתביני
שזה לא משהו שבשליטתי וכמה שניסיתי להימנע מזה כי אני אוהבת
אותך... את יודעת שאני אוהבת אותך, אבל כל המרחק הזה ביננו
פשוט ...זה פשוט לא זה"
"אה-ה" מלמלתי, מתאפקת שלא להגיב בחריפות
" אז מה שרציתי להגיד זה שהוא.. כאילו, עמיר, ביקש ממני להחליט
אם את או הוא והאמת היא שבמקום מסוים, אני לא יודעת למה ואולי
זה בגלל שהוא אהבה חדשה והכל, אבל אני בוחרת בו... אני מקווה
שתביני אותי. אני מצטערת שאני זורקת את זה עלייך ככה ובאמת
שבהתחלה שקלתי עוד תירוצים חלופיים אבל בשלב מסוים היית מגלה
בדרך זו או אחרת את האמת והיית נפגעת עוד יותר..."
"אה, אז עשית את זה בשבילי...וואי, איזו חמודה!"
"נו, שרון, אל תעשי לי את זה יותר קשה ממה שזה באמת!"
"אוי, אני מצטערת"
"טוב, אז אני רואה שזה באמת לא מתקדם לשום מקום. בכל אופן, אני
מקווה שתסלחי לי..." אמרה בלחש ונעלמה כלעומת שבאה. חזרתי
למקומי בכיתה והתחלתי לבכות בכי שנמשך ברציפות (נו, טוב,
במנוחות של רבע שעה מדי פעם) במשך שבוע וחצי. יותר היא לא
התקשרה וגם לא שלחה מכתבים. פעם אחת שחן בא הביתה לביקור הוא
סיפר שהוא פגש אותה בבנק והיא ביקשה ממנו למסור לי שהיא נורא
מצטערת שהיא ניתקה ככה את הקשר אבל זה פשוט יותר מדי כואב.
האמת היא שמבחינתי זה היה יותר טוב כי אם היא הייתה מתעקשת
להמשיך להיות ידידות זה רק היה מכביד עליי ולא היה לי את הכוח
הנפשי והאומץ לבקש ממנה שלא. העדפתי להישאר בבית עם זכרונות
העבר- קראתי שוב ושוב את היומן שלי מאותה התקופה המשקף את
האושר הבלתי נלאה שנדף ממני בימים ההם, שמעתי שוב ושוב את
התקליט שקיבל עכשיו ערך סנטימנטלי גבוה יותר מכל חפץ אחר שהיה
בחדרי. עד היום לא זיכיתי לצאת מהמלנכוליה שהפרידה הזו הביאה
עליי, וההישג המרשים שזכיתי לו בהתקדמות האיטית שלי בהתגברות
בשבועות האחרונים נעלם כלא היה בשבריר השניה הזה היום כשראיתי
אותה ברחוב. עכשיו היא כבר הייתה ממש קרובה.
"שרון...שלום" היא מלמלה ובזוית העין ראיתי אותה עוקצת את
עצמה בציפורניה.
"ה..היי" הייתה ההגייה היחידה שהצלחתי לגייס באותו רגע
"התגעגעתי אלייך. אני מקווה שגם את התגעגעת אליי, זו הייתה
טעות, מה שעשיתי, אסור היה לי לעזוב אותך ואני כל כך מתחרטת על
זה עד היום אבל פחדתי להתקשר כי חשבתי שלא תרצי לדבר איתי..."
וזה אכן היה הדבר הכי לא נכון לחשוב. במשך יותר מדי זמן כל פעם
שהיה טלפון ניתרתי אליו ועניתי ישירות אל תוך השפופרת "יובל?"
ונבוכתי להתעמת עם התגובות התמהות מהצד השני של הקו. הרגשתי
איך היד שלה נוגעת בעדינות בידי. המגע הקר שלה העביר בי רעד
שהתחלף בצמרמורת קלה אך בהחלט לא רתיעה. כחלוף רגע היא כבר
הייתה ממש קרובה, שפתיה נגעו בשפתיי ומשם כבר התמסרתי לה כליל
בחולשה. הנשיקה הזו באה משום מקום, אף אחת מאיתנו לא הפסידה
בnever וזו גם לא הייתה האורגיה ב'רוקי'. זה פשוט קרה. את
ההזיה על טעמה הנפלא והנשכח קטע קול מוכר.
"שלום שרון! מה שלומך? Long time no see"
"היי יובל, הכל בסדר ומה איתך?"
"חביב..." שתינו תקענו אחת בשניה מבטים משותקים ואז היא הוסיפה
"טוב...אז ... אני חייבת ל..." והיא הצביעה על המשך הרחוב.
"אה, אוקיי, אז ביי... אני מניחה" עניתי בלחש. היא בכלל לא
חיכתה לתשובה, היא פשוט המשיכה ללכת. בדרך היא העבירה לטיפה
קלה על ידי- לטיפה שהעבירה בי רעד מסוים שהתחלף לצמרמורת, אך
בהחלט לא רתיעה.
