כשהחזקת אותי כול כך צמודה
למקום שארצה להיות בו תמיד
ליבך,
מנוול! ידעת שנשמתי תאבד לטובתך
בעוד נשמתך שמורה היטב.

ההליכה ברחוב היא דבר מעייף אם נשמתך אובדת
והיא אי שם במקום חלומי, מתאחדת עם נשמתך.
אני מסתכלת על הזמן שעובר, הימים חולפים
ומבקשת, מתחננת, החזר לי אותה!

אני נכנסת למקומות, בתקווה יחידה לראות אותך שם
כל כך הרבה פעמים להתאכזב ביום אחד
כי אתה אף פעם לא שם, ואני ממשיכה למקום הבא
בתקווה שאולי, ייתכן, זה אפשרי שתהיה שם
ואהובי האובד, היכן אתה?

כשאני נושמת אני חושבת על האוויר בר המזל
שזוכה להיכנס לתוכך, להרגיש אותך מבפנים.
אני כל כך זקוקה לך, לליטופיך, לחיבוקך
וכי מדוע אתה לא בא?

והאנשים, ההם, שאתה חי איתם
חוה איתם חויות, לוחש להם חלומות
וחי איתם את הרגעים השמחים והעצובים
למה אתה לא רוצה אותי ביניהם?

להתגבר עליך, אומרים, לשכוח אותך, מבקשים,
הוא לא בשבילך, מתעקשים, הוא שייך לאחרת, רוצחים!
כן, אחרת, היא, ההיא, זאתי, הבריאה, הלוציפר הפרטי שלי
ששיכת לך לא פחות משאתה שייך לה
גנבת את נשמתי וגם רצחת אותה.


מוקדש באהבה לרוצחי.