שאיפה אחת, ועוד שאיפה, ואני כבר מתחיל להרגיש את ההשפעה.
מהחדר האחורי שומע תקתוק של שעון, ופתאום עוד תקתוק מצטרף
לקונצרט. תבניות של צלילים מתנגנות בראשי. מתנגנות ומפסיקות.
אני שוקע לתוך מחשבות, וכבר לא ברור לי אם הזזתי את היד או שרק
חשבתי להזיז את היד. את אומרת משהו שכבר הבנתי שאת הולכת לומר.
נשען לאחור. נראה לי שדפקתי את הסיכרוניזציה בין החושים
השונים. שמעתי שמפתחים מחשב חדש שלא יעבוד על פי שעון אלא
באמצעות מערכת א-סיכרונית. מחשב מסומם זה מה שאני חושב. אני
חושב? או שסתם נדמה לי? לא ברור. נזכר. מרים את הבקבוק בכדי
לקחת עוד שאיפה.

אני מתקשה קצת להבין איך בדיוק אני מצליח לשחק עכשיו, אבל נראה
כאילו זה הולך לי יותר בקלות. "ניצחון שלישי רצוף, מותק". את
שותקת ומסתכלת בי בחצי כעס חצי חיוך, וכמובן בל נשכח את החצי
הפולני שמבטיח כבר שמשחק הבא אני אתן לך לנצח.

אפילו שוקולד נראה לי כמעדן מלכים עכשיו. זה כל-כך מוזר,
הדברים הכי טריוויאלים ומובנים ברגעי היום יום הופכים פתאום
למורכבים ובלתי נתפשים. הכל שקט, חוץ מקונצרט התיקתוקים ורעשי
נשיקת השפתיים, שתמיד איכשהו נראים לי כלא קשורים לנשיקה עצמה,
אבל אולי זה רק אני. אני מחפש את עצמי בתוכך ונראה כאילו עצמי
הלך ושכח אותי לחלוטין. ובתוכך, גם את מחפשת אותי, ואני נעלם
לתוך הערפל שבמודעותך, מסתיר את מה שאת לא רוצה לזכור, לא
יכולה לזכור.

התנתקות. אני מחפש את השלט רחוק. מחליף ערוץ. צבעים. תנו לי
משהו עם צבעים. ערוץ עשרים. שתיקה. את מכינה תה, אני שותק.
"שתי סוכר וקצת לימון", אני מסנן לעברך מבעד לכותנת החצי שקופה
שמתנוענת על המרקע. את במטבח מרתיחה מים ואני בנתיים, פה,
מרתיח את דמך.

מדליק סיגריה ולוקח שאיפה טובה, ובנתיים כוס התה מחממת לי את
היד. את מסתכלת עליי עכשיו במבט אחר, כאילו מבקשת ממני להבין
מבלי שתגידי מילה. אני לא אתן לך לצאת מזה כל-כך בזול, חמש
שנים סחבת אותי על הריצפה ועכשיו את רוצה שאני אנסה עוד פעם.
את זו שאמרה "אני לא רוצה", את תהיי זו שתגיד "אני לא יכולה
יותר בלעדייך". אני פשוט לא מוכן להפשיט את נשמתי מולך בשנית
בלי שאת תפשיטי לפניי את נשמתך. פחד.

פחדן. אני לא לוקח סיכון. מחשב סיכויים להצליח איתך. עכשיו. לא
רוצה כלום. שתיקה. את נשכבת, על ברכיי נשענת ומסתכלת לי ישר
בעיניים. עכשיו זה ברור, ולא צריך לומר עוד כלום. את מחכה. ממש
כמוני, שהגשם ירד וישטוף אותנו לחדר המיטות, או לפחות שישטוף
את ההרגשה הזאת של הריקנות שמלווה אותי.

חיים שעוברים על פניי בצומת גדול, ואת עומדת שם תופסת טרמפים.
אם רק היה לי אוטו לבטח הייתי עוצר לך, יורד לך, מה שלא תרצי
הייתי גורם לבלוטות האנדרלנין שלך להתפוצץ בהנאה צרופה.

אני מעביר ערוץ בטלוויזיה ואת נרדמת עם ראשך על ברכיי על
ברכיי. יושב מסומם, ילד מטוטם שמחכה לגשם סגול וחייזרים
ירוקים.