במלחמת ששת הימים אני עוד לא נולדתי. אמא שלי זוכרת שבמלחמת
ששת הימים רעדתי במקלט, אבל במלחמת ששת הימים אני לא נולדתי
עדיין. אני לא יודע למה חשבתי על זה עכשיו, פתאום, איך בראש של
אמא שלי רעדתי במקלט ומי זה היה שבאמת רעד במקלט אם לא אני
והאם באמת היה שם מישהו כזה? אני יושב על ספסל רטוב בפארק
ומחכה לך. אמרת שתבואי. הבטחת. אני מחכה כבר הרבה זמן, כאן על
ספסל רטוב בפארק. אמרת שתבואי. הבטחת! שכחת?
אין לנו אפילו מקלט בבית, עכשיו כשאני חושב על זה. באיזה מקלט
ישבה אימא שלי עם מישהו שרעד או עם אף אחד? האם גם היא רעדה?
גם אמא שלי פחדה? אבא לא ישב איתה במקלט, אבא היה במלחמה. איפה
את? חבורה של ילדים עוברת, מרעישה, צועקת, שמחה. למה את לא
מאושרת? ואולי את מאושרת עכשיו, ככה פתאום, ובגלל זה את לא
באה. גילית את האושר, בלעדי? אבל לך לא חשוב להיות מאושרת. את
תמיד מסתפקת בבסדר. במקרים מיוחדים אפילו "לא סובלת" זה מספיק
טוב בשבילך. האם המצב איתי כל כך נורא שהגעת למצב שיותר את לא
יכולה לסבול, ולמה את לא באה לספר לי? שנתיים את זורקת בלי
להקדיש לי עשר דקות? הספסל רטוב וקר לי. בואי כבר.  איפה את
היית במלחמת ששת הימים? גם את עוד לא נולדת אז. לפחות אמא שלך
לא זוכרת אותך רועדת במקלט. הכל התערבב לה בראש אחרי המלחמה
ההיא. ישבנו בסלון. אבא לא צם, אבל גם לא אכל שום דבר כל היום
כדי לא להפריע לצום שלה. אני הייתי קטן, בן שש כמעט. את היית
בבניין ממול, אבל אז עוד לא ידעתי מי את. אמא שלי צמה. היא צמה
צום  של קדושים מעונים. אני לא בטוח אם היא צמה כי היא באמת
האמינה או כדי לתקוע לנו את זה בפרצוף, להיות זאת שמגנה על
הבית הזה מזעמו של אלוהים. כל היום הסתובבה בבית והסתכלה
עלינו, כאילו אמרה - "בגללכם, בשבילכם אני עוברת את זה." לי
היא עשתה רגשות אשם... לא העזתי להתקרב למטבח. לא צמתי, אבל לא
אכלתי כלום. המטבח הקטן היה ריק ונטוש, כמו כל מטבח יהודי טוב
ביום כיפור. בסביבות שתיים אבא לקח אותי הצידה לחדר שלי ואמר
לי לא לפחד ממנה. היה לו מבט כזה בעיניים, כאילו הוא כבר מכיר
את זה, הוא כבר תרגל את התגובה המתאימה. וגם גאווה. הרגשתי
שהוא גאה בי. על שהחלטתי ללכת בדרך שלו. על שלא צמתי. רציתי
לעשות אותו גאה בי, יותר גאה בי. אז לא ידעתי שילדים קטנים לא
צריכים לצום. אני החלטתי לא לצום. ואבא היה גאה בי, אני חושב.
אז הדלקתי את הרדיו. וסובבתי את הכפתור, חיפשתי תחנה שמנגנת,
כל תחנה. רציתי לשמוע גם תחנות ערביות, כל דבר, הכל כדי שאבא
יהיה גאה בי, יאהב אותי. הגעתי לתחנה שניגנה מוזיקה. הקליטה לא
הייתה טובה, ולא הייתי בטוח איזו תחנה זאת ואם היא ערבית או
לא. אמא ישבה על הספה הירוקה בסלון (רק אני יודע שהיא ירוקה
באמת, כי אמא כיסתה אותה בסדינים ומגבות ישנות. אני לא ידעתי
אז למה. גם היום, כשאני יודע למה, אני לא רואה את ההיגיון, זה
כמו כשקנית את האוטו החדש והשארת את הניילונים על הריפוד. גם
את זה לא הבנתי, אבל אותך לא הבנתי הרבה פעמים.) כששמעה את
הרעש אמא קמה מהספה המרופדת והלכה בצעדים חזקים לכיוון הדלת
הסגורה של החדר שלי. כל צעד נשמע לי כמו תותח, אז עוד לא שמעתי
אף פעם תותחים, אבל אבא סיפר לי סיפורי גבורה ממלחמת ששת
הימים. תמיד הייתה לי תמונה בראש של אבא שלי, עם הידיים
הגדולות שלו, מנצח את כל הרעים בשישה ימים. כמו שאלוהים ברא את
העולם, ככה אבא שלי ברא את הניצחון. הערצתי אותו. את האיש הזה,
שנראה לי כל כך גדול, אבל בתמונות רואים שהוא היה די נמוך
וקטן, עם קרחת קטנה וכרס די גדולה. איש עם עיניים חומות וחמות
וידיים גדולות וחמות, שאולי אהב אותי, אבל הראה לי את זה רק
במבטים, ואיזה מזל שהייתי ילד עם דמיון. צעדי התותחים התקרבו
אל הדלת. הסתכלתי על הדלת והסתכלתי על הרדיו והסתכלתי על אבא.
הוא הסתכל עליי במבט שאמר - אני סומך עלייך. כמה אחריות לקחתי
על עצמי בגיל כל כך צעיר. לא כיביתי את הרדיו. אמא פרצה את
הדלת בכל כוחה שלא נחלש למרות הצום,והסתכלה עליי ועל אבא ועל
הרדיו במבט... כועס? לא כועס. מאוכזב. לא מאוכזב... מבוייש.
היא התחילה לדבר. לדבר ולא לצעוק, כדי שהשכנים לא ישמעו. היא
רק דיברה ואמרה "אין לכם טיפת כבוד? זה שאני היחידה פה ששומרת
טיפת כבוד למסורת שלנו, להיסטוריה שלנו, לדת שלנו, זה לא אומר
ש..." פתאום רעש נוראי חתך את אמא באמצע המשפט. חשבתי לעצמי
שאם הייתי יודע מי זה הייתי אומר לאמא שלי והיא הייתה מחסלת
אותו, או לפחות מתקשרת לאמא שלו. אף אחד לא מפריע לאימא באמצע
משפט! אמא נבהלה והפסיקה לדבר. הייתי בטוח שהיא עומדת עכשיו
לכעוס נורא, אבל היא רק אמרה "אוי אלוהים" וניגשה אל הרדיו.
ביד רועדת היא שיחקה עם הכפתור של התחנות, עד שמצאה תחנה
שדיברה עברית. עברית? ביום כיפור? הקריין דיבר על אנשי מילואים
ואזעקות ומלחמה. מלחמה? אמא לקחה אותי למטבח, פתחה את המקרר
והורתה לי לאכול. "אבל אמא, יום כיפור..." "כשיש מלחמה אוכלים"
אמרה אמא בקול תקיף ותקעה לי פרוסה של לחם עם מרגרינה בפה. גם
אמא אכלה. ביום כיפור! כשסיימתי את הפרוסה אבא נכנס למטבח,
כולו לבוש מדים. "לאן אתה הולך, אבא?" אבא אמר שהוא הולך לצבא
למילואים, ושהוא בטח יחזור עוד כמה ימים. "אנחנו יכולים לנצח
אותם בשישה ימים, זוכר?" איך יכולתי לשכוח. אבא נתן לאמא נשיקה
על הלחי, ואמא נתנה לו פרוסה עם מרגרינה. אבא חיבק אותי ואמר
"אתה הגבר בבית עכשיו. אני אחזור עוד כמה ימים." אבא עזב ואצלי
בראש הוא רק יצא מהדלת ומיד החליף את המדים בגלימה ירוקה ועף
לו להציל את המדינה בשישה ימים. לא, שישה היה השיא הקודם. אבא
שלי ישבור את השיא. הוא ינצח את כולם בחמישה ימים! רצתי לחלון
כדי לנסות ולראות את אבא עף בדרך לנצח את מלחמת חמשת הימים.
בחלון מולי היית את, גם אבא שלך יצא למלחמה. את שמחת שהוא סוף
סוף הלך ועזב אותך בשקט, נתן למכות קצת זמן להחלים. לא ראיתי
אותך אז, וגם לא למחרת, או ביום אחר כך או ביום אחריו. וכבר
מלחמת חמשת הימים עברה, ומלחמת ששת הימים ב', מלחמת השבוע
ומלחמת השבוע ויום. וחודש עבר. אבא לא חזר. אמא רק ישבה על
הספה עם הסדינים, וקמה ממנה, הכינה לעצמה עוד כוס קפה וחזרה
לשבת. בלילה הייתי הולך לישון כשהיא יושבת על הספה, ובבוקר
כשקמתי היא עוד ישבה שם. לא ידעתי אם היא הלכה לישון בכלל.
הייתי יושב לידה ומספר לה את כל הסיפורים שאבא סיפר לי על
מלחמת ששת הימים. הסברתי לה שהוא חזק וגיבור, הוא ינצח את כל
הרעים שרוצים להרוס לנו את המדינה. אמא רק ישבה שם והנהנה.
קמה, הכינה עוד כוס קפה, התיישבה. אבא לא חזר יותר. אחרי שלושה
שבועות אבא שלך חזר הביתה. שלך ולא שלי. את, שהתפללת שלא יבוא,
קיבלת אותו בחזרה, ואני, שלא התפללתי, אבל רציתי, ממש רציתי,
והאמנתי שהוא יחזור, יעוף לו עם הגלימה הירוקה ויגיד "טוב, אז
לקח לי קצת זמן אבל ניצחתי את כולם", לא קיבלתי אותו חזרה. הוא
לא חזר. אני לא קיבלתי אותו חזרה! והגיע לי, לעזאזל! הגיע לי
שאבא שלי יחזור ומגיע לי שתבואי לדבר איתי ומגיע לי להיות
מאושר. כי זה כל מה שמטריד אותי כל החיים האלה, עם אמא שעדיין
רק יושבת וקמה ומכינה קפה, מספרת לי על איך רעדתי במקלט בששת
הימים ולא מכבה את הרדיו אפילו לדקה, כל מה שמטריד אותי זה איך
להיות מאושר. האושר שלי יותר מסובך משלך, את מבינה? את תהיי
מאושרת גם אם רק לא תסבלי. אני צריך להיות באמת מאושר.  כשרק
הכרתי אותך, לפני שנתיים, וסיפרת לי את הסיפור שלך, ריחמתי
עלייך. על זה שאבא שלך הרביץ לך, על זה שהוא עזב אותך כשהיית
בת שתים עשרה, על זה שהיית צריכה לעבוד קשה על כל מה שהשגת
בחיים. אבל את יודעת מה? עכשיו אני כועס. רותח מכעס. כי אבא
שלך חזר, ואבא שלי נעלם. אבא שלך, לא הגיע לו לחזור, אבא שלי
היה יכול לחזור במקומו. אבא שלי היה חוזר ואנחנו היינו ממשיכים
כרגיל. אתן הייתן מסתדרות יותר טוב בלעדיו במילא. איזה בזבוז
של חיים. כי במקומו אבא שלי היה חוזר ואז לא הייתי כזה "מעופף"
ושקוע בדימיון שלי, ואז לא היה לך נמאס ממני ולא היית עוזבת.
אבא שלך לא היה חוזר ואז לא הייתה לך הערכה עצמית כזאת נוראית
ולא היית עוזבת אותי. אם אבא שלי היה חוזר במקומו לא הייתי
יושב פה, מחכה לך, על ספסל קר ורטוב, חושב על למה אמא שלי
זוכרת אותי רועד במקלט במלחמה שבה עוד לא הייתי, ולא זוכרת
אותי רועד בסלון לידה, יום אחרי יום, שנה אחרי שנה. אמא שלי לא
צמה יותר, גם לא בשביל להיות קדושה מעונה.  היא רק יושבת ומחכה
לו, שיחזור כבר.
ואני יושב כאן ומחכה לך. במה אני יותר טוב ממנה? למה שאת תגיעי
והוא לא?
תגיעי, תגיעי כבר. קר לי, אני לא רוצה לבלות את חיי בציפייה.