היא ירדה אל החוף כמו פעם
לפני שנים
עת היתה ילדונת כמעט בת עשרים
ולו רק לשכשך עוד פעם במי הים
הצלולים
המלוחים...

היא עמדה צופה על המגדלור
ובאותה הכיכר הגדולה
שהשעון מכה בה
בכל שעה עגולה
אותו הריח הכל כך מוכר
המגיח מהמאפייה
וריח הדגים החריף
שמגיח מכל פינה..

דמעות אחזו בעינה
אללי
איך מתיי
חלפו עברו להם
כל כך מהר חיי...

והכל כמו פעם
עומד על תילו
דבר לא השתנה...

ובתלתלי הזהב
כבר שערות כסופות
והקמטים בפניי חרושות

והיא כל כך רצתה לשכשך רגלה
במי הים המלוחים
לחוש את רגלייה מטופפות בחול הנעים

אך ליבה נפל בקירבה
אספה כובעה וברחה...
מעיר הנמל שכל כך אהבה
יפו שלה...
שלעולם תשאר חרוטה בליבה...
יפו של זכרונותיה...
נשארה עומדת על תילה
עדות עלומה לילדותה
בגרותה נערותה...
כמו פעם לפני עשרים שנה...

גל