כשטסים יש איזו מין הרגשה כזאת של שלווה. העננים נותנים הרגשה
פסטורלית כזאת של חוסר דאגות, בכלל, הכל שם הוא במין אווירה של
להיות מעל העולם, ובצדק. הרחקתי את הראש והנחתי אותו על המשען.
הסתכלתי על המסך, עוד ארבע שעות עד הנחיתה באמריקה. אמריקה, רק
השם מלהיב ומרגש. לעת עתה חיפשתי לי מה לעשות, הסתכלתי לי
בתיק, סתם לראות מה זרקתי פנימה. בין הספרים הייתה מונחת שם
איזו מחברת, כאין ספר שירה. הוצאתי אותו והתחלתי לדפדף בין
הדפים. לא היה שם למשורר או לספר. לא ידעתי מאיפה להתחיל אז
פתחתי לי באיזה עמוד באקראי, הסתכלתי ומיד ראיתי שאין פה כנראה
כתיבה ברמה, לא שאני מבין הרבה בשירה אבל ממה שקראתי בחיי
ראיתי על המקום שמשורר ותיק אין פה. אבל, ארבע שעות היו לי
ודברים אחרים לעשות לא היו לי, ככה שכל שנותר היה להתחיל
לקרוא:

אחות

עם פתיחת דלת
נשמע צהלתה
שמחת שובי
לשוב ולראותה
ואשמע הדי קולות
במעלה מדרגות
עוד אפנה לשמוע את כפות רגליה
נוקשות קלילות
על שלבי העץ
והנה היא יורדת
האם היא מחייכת?
ולמה כה חיוורת?
ואראה את פניה ואינם כתמול שלשום
והקולות מתבררים
קולותיהם השבורים
בכיה של משפחה
שאת יקירתם בת החמש
איבדו לשליחיו של שטן

וחיבוק אחרון הוא כל שנותר
חיבוק אחרון ואמירת שלום.

אני לא בטוח כמה פעמים קראתי את הקטע הזה ולא יודע למה אבל
ייתכן שאולי בגלל שאחותי הקטנה סובלת ממחלה סופנית וגם לי
מקננות החששות הללו בראש הכל חדר די עמוק. ממש יכולתי להרגיש
את כאבו של האדם עלום השם שכתב אותו. כשהסתכלתי על המסך ראיתי
שכבר עברו להם יותר משלוש שעות ואוטוטו נוחתים.

הבילוי באמריקה התקרב לסיומו, כמשפחה דתית היינו מנועים מלנוע
מרחקים גדולים בימי שישי ושבתות. לכן ניסינו להגיע לאזורים
שבהם רצינו לבקר לפני ובשבת לטייל לנו קצת. בשבת האחרונה שלנו
היינו בסן-פרנסיסקו באזור הכי לא מוגדר שם. היו שם מכל הסוגים
לבנים, שחורים, יהודים, מקסיקנים והייתה שם איזו הרגשה נינוחה
ועם זה גם הרגשה של רייקנות.
אחרי ארוחת שבת נחנו קצת ויצאנו לטיול לאחר מכן. היה נחמד,
ראינו פסלים, בתים מוזרים, בכלל כל העיר הזאת מוזרה- החל
ממבניה וכלה בעדיפויותיהם של תושביה בתחום המיני. כשסבא שלי
אמר שהשעה מתאחרת החלטנו לפנות לכיוון המלון, במקומות כאלו
אסור להיות בחוץ בשעות הלילה כיוון ש"דברים לא נעימים יכולים
לקרות" ועדיף לא להיקרות בדרכם של דברים אלו.
חצינו את הכביש אני, סבא שלי ואחותי בת הארבע עשרה, ההורים
שלי, שני אחיי הקטנים ואחותי בת החמש היו כבר הרחק לפנינו.
מולנו ראיתי קבוצה של שישה כושים וספרדים, "היספאנים", בשנות
העשרים לחייהם אחד מהם, כושי צעיר יחסית עם בגדים ענקיים, כובע
הפוך ושני עגילים ענקיים באוזניו, הסתכל עלי ובאנגלית סלנגית
צעק 'הי אתה, על מה אתה מסתכל' עם כמה קללות ותוך לקיחת צעדי
ענק לעברי. אחד מחבריו עצר אותו עם יד על החזה ודיבר איתו על
איזה שוד, אקדחים משהו בנושא. הייתי בטוח שיניחו לי לנפשי עד
שההוא שנראה רגוע קצת פתאום הוציא עלי אקדח והשכיב אותי על
האספלט. הם סימנו לסבי ולאחותי מוכי ההלם להמשיך ללכת בלי
להסתובב כי אחרת- שלוש נקודות.
'איפה הכסף שלך!!/??' הוא התחיל לחפש בכיסי עד שמצא שטר של
עשרים דולר שאיכשהו מצא את דרכו למכנסי השבת שלי. השאלה התחלפה
לה ל'איפה שאר הכסף שלך!!/??' ואם אקדח צמוד לגב עוד אפשר לתאר
מה ההרגשה.
כשחושבים על זה, כל הסיפור של ה"היספאנים" האלו הוא הריק שלהם.
כל הצרות, הבעיות וכל זה שיש איתם בעיקר נובעות משעמום. יש
אצלם רייקנות לא נורמלית, מסתובבים כל היום בחוסר מעש וכדי
למלאות את החלל הזה הם עושים כל מיני דברים לא נעימים כמו למשל
לשדוד אותי עם אקדח צמוד לרכה.
ניסיתי לדבר, להסביר ולנסות לו למות תוך כדי הניסיון. הצעתי
להם לדפוק לי מכות אחרי ההסבר כי אז לפחות תהיה להם סיבה, והיא
ששיעממתי אותם עד מוות. הנס של הערב קרה כשהם הסכימו, כלומר
כולם חוץ מהכושי הקטן שהאמין שאני עדיין צריך למות באשמת
הסתכלות עליהם. הם "ליוו" אותי עם האיום הברור שהכדור בקנה
ירצץ אותי לכל מה שישאר מחיי אם אחליט לנסות להשיג עזרה. מצאנו
לנו מקום שקט באיזה פארק קטן, הערב כבר ירד.
התחלתי עם המשפט הראשון שעלה לי לראש 'אני יהודי'. הכושי מיד
ענה 'רק בשביל זה אנחנו צריכים לדפוק לו מכות' הסתכלתי עליו,
המצב נרגע, הוא כבר חייך. כיוון שלא היה לי שעון אני יכול רק
לשער שישבנו שם כמה שעות. הסברתי להם ככל שיכולתי על הדת
היהודית, על כמה שאני דפוק שלא שמתי לב לפני שבת שיש לי כסף
בכיס, וסיימתי עם המצב בארץ. הם התעניינו ושאלו כל מיני שאלות,
הרגשתי ממש כמו מרצה. בסוף הם חייכו אלי ואמרו לי שאני יכול
ללכת הכושי עוד הציע בצחוק לדפוק לי מכות, 'רק כדי לסיים
בהרגשה טובה'
צחקתי.

אני יושב לי פה ועובר על היום האחרון, אבל כדאי שאזוז כי
המשפחה בטח דואגת, הם בטח חושבים שאני מת.
בריצה הגעתי למלון, הדלת פתוחה צעדתי פנימה. המלון הינו ישן
בלי מעלית, וחדרי המדרגות נמצאים במרכזו, השבת הוא היה כמעט
ריק ולפני שיצאנו לטיול ראינו את התיירים האחרים עוזבים.
אני מתקרב לקומה השלישית, מרחוק אני שומע קולות, ואני מזהה את
קולה של אימי. הלב מתחיל לקפוץ כי אני יודע שבהגיעי למעלה
יוודע להם, היותי בחיים בעיני רוחי רואה אני את אחותי רצה אלי
עם זרועות פתוחות וצועקת את שמי.
אני צועק, שישמעו, שידעו שלא קרה כלום שהכל בסדר. ההתרגשות
גברה כששמעתי את קול רגליה היחפות של אחותי על-פני עץ רצפת
המסדרון. קולה היה חלוש בצורה מוזרה.
התחלתי לעלות במהירות, ושמעתי אותה יורדת אלי כמעט בריצה.
התחלתי לראות את פניה, אבל לא יכולתי לזהות עם היא מחייכת אלי.
היא הייתה חיוורת מהרגיל.
קולה היה חלוש כשביטאה את שמי. הסתכלתי עליה. ברקע שמעתי את
קולותיהם השבורים, הבכי של משפחתי, נפרדים הם מעל גופתה של
אחותי הקטנה. רגלי התקפלו מעליהם, נחתתי על המדרגות, המשכתי
להסתכל בדמותה ומתוך הבכי עם זרועותי קיבלתי לחיבוק אחרון את
רוחה.

וחיבוק אחרון הוא כל שנותר
חיבוק אחרון ואמירת שלום