הרוחות נשבו, המכוניות צפרו, האנשים הלכו ברחוב.
והכל היה כמו תמיד, נשאר כמו תמיד?
ישבנו לנו על הספסל ליד מנטה, המקום שתמיד היינו הולכים לעשן
שם, כדי שלא ייראו אותנו.
ישבנו לנו על הספסל הזה, אני הסתכלתי עליך, ואתה חייכת.
לפעמים אפילו היית מחזיק לי את היד, או סתם נשכב עליי.
ישבנו לנו שם, אתה סיפרת לי על כל הבנות האלה, שמצליח לך אתם,
וגם אלא שלא כל כך מצליח.
אני הקשבתי, ניסיתי לעזור, ולפעמים סתם הקשבתי, חייכתי
בשבילך.
ואני סיפרתי לך, על כל הבנים האלה, שמצליח לי אתם, וגם אלא שלא
כל כך מצליח.
אתה הקשבת, תמיד היה לך משהו להגיד, ושכבר לא נותר מה להגיד,
חייכת, בשבילי.
לפעמים היינו הולכים לקנות עוד סיגריה בשקל, כי זה כייף ואסור,
וזול.
אתה היית צוחק על הדרך שאני שואפת לריאות, אני הייתי מתעצבנת
ומאיימת לכבות עליך את הסיגריה.
היינו מסתכלים אחד לשניה בעיניים, מחייכים.
כמה שחיוך אומר הכל.
והיום...
הרוחות נושבות, המכוניות צופרות, האנשים הולכים ברחוב.
והכל. לא כמו תמיד, לא נשאר כמו תמיד?
אנחנו יושבים על הספסל ליד מנטה, המקום שתמיד היינו הולכים
לעשן שם, כדי שלא ייראו אותנו.
אני מסתכלת עליך, אתה מפנה מבט.
אתה כבר לא מחייך, כבר לא מקשיב, כבר לא מדבר.
אז אפשר לומר שאני יושבת לי לבד על הספסל שליד מנטה.
אני מסתכלת לך ישר לתוך העיניים, האם גם אתה נזכר?
יש מן חומה שקופה כזאת.
ואלפי חרטות נזרקות באוויר.
אתה כועס...
הלכת.
ואני... מחכה לך.
על הספסל, כן- זה שליד מנטה.