גיל אינציגר / הלבן של התיקרה |
אני נשפך אל התקרה,
מתפזר בחדר.
במבט חולמני,
אני מביט בך.
ואת לא מבינה.
איך אדם יכול להיות
מכונה.
כוח המשיכה פועל על הגוף
לא על הנשמה.
אני עליך,
היא רחוקה בתקרה.
גופי גוש קרח לוהט,
וריק.
ממוקד,
את מביטה עליו,
ואני מציץ בחזרה,
מעולם ילדותי יותר,
מתוך הלבן של התקרה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|