לחברה שלו, נטע, יש עיניים כחולות מדהימות. חברה שלו, נטע,
אומרת שאפשר לדעת מה היא רוצה לפי העיניים שלה, ושאם הוא באמת
אוהב אותה בהוא יכול לדעת מה היא רוצה גם בלי שתאמר לו.  אז
בהתחלה, כשהיה אומר לה שהוא אוהב אותה, היא לא הייתה עונה, ורק
מסתכלת לו בעיניים והוא היה אמור לדעת שגם היא אוהבת אותו.
והוא ידע. כי הוא באמת אהב אותה והצליח לקרוא בעיניים שלה שהיא
אוהבת אותו, אפילו שלא אמרה. ואז יום אחד היא החליטה שהם ביחד
כבר מספיק זמן והוא כבר יכול להבין הכל רק מלהסתכל לה בעיניים,
ויותר היא לא דיברה בכלל. היא גם לו אמרה לו למה, כי הוא אמור
להבין לבד מהעיניים שלה, הוא הרי אוהב אותה, לא? הם היו קמים
בבוקר והוא היה מכין לה ביצים וטוסט כמו שאמא שלה הייתה מכינה
לה פעם. אמא שלה כבר לא חיה, אז עכשיו רק הוא יכול לבשל לה
אותן, והוא היה מספר לה מה הוא עושה היום ומה עשה אתמול,
ולפעמים גם על דברים שקרא בעיתון או סתם דברים שחשב, והיא
הייתה מסתכלת ושותקת. והוא הבין מה היא אומרת, כי היא יכלה
לדבר דרך העיניים, ככה היא אמרה לו, והוא צריך להבין, כי הוא
אוהב אותה, ככה הוא אמר לעצמו. וכשהיה מתקשר מהעבודה היא הייתה
מדברת איתו, כי היא הבינה שהוא לא רואה אותה כשהם בטלפון. והם
היו מאושרים.

יום אחד היא הפסיקה לדבר איתו גם בטלפון. היא צילמה לו תמונה
של העיניים שלה והסתכלה עליו. הוא הבין שהיא אומרת שזה מספיק
בשבילו, ושהוא צריך להסתדר. הוא היה מתקשר אליה ומדבר איתה
והיא הייתה שותקת, והוא היה מסתכל בתמונה ומנסה להבין מה היא
אומרת, ולפעמים זה הלך ולפעמים זה לא, אבל הוא לא סיפר לה שזה
לא הולך כי הוא לא רצה שהיא תפגע ותחשוב שהוא לא אוהב אותה
באמת, כי הוא כן אהב אותה. ואחרי כמה זמן היא לקחה לו גם את
התמונה והסתכלה עליו במבט שאומר שעכשיו הוא כבר אמור לזכור לבד
איך נראות העיניים שלה, ושיסתדר גם בלי התמונה, או ככה לפחות
הוא חשב. והוא היה קם כל בוקר ומכין לה ביצים כמו שאמא שלה,
זיכרונה לברכה, הייתה מכינה לה, והוא היה מאושר. ורק לפעמים,
כשהם שכבו במיטה בחושך אחרי ששכבו, והוא היה אומר לה שהוא אוהב
אותה, הוא הסתכל עליה וניסה לראות מה היא אומרת, אבל היה חשוך,
והשתיקה שלה הפריעה לו קצת. וככה הם חיו להם. הוא דיבר וצחק
ושר, והיא הייתה מסתכלת עליו. אם היא הייתה כועסת עליו היא
הייתה עוצמת את העיניים חזק, וכשקצת התרגשה ולא ידעה בדיוק מה
לומר הייתה מגמגמת, כלומר, ממצמצת. אם רצתה באמת להראות שהיא
לא רוצה לדבר, או אם רצתה לשמור ממנו סוד, הייתה מסתובבת עם
משקפי שמש שחורות, ולא חשוב כמה היה מנסה להסתכל דרכן ולראות
מה היא אומרת, הוא היה רואה רק את עצמו, וזה לא עזר לו הרבה.

ועוד בוקר הגיע, בזמן האחרון הוא כבר הפסיק להתקשר, לא בגלל
שהוא לא רוצה לדבר אלא בגלל שהיה לו זיכרון ממש ממש גרוע, והוא
לא הצליח לזכור את העיניים שלה מספיק טוב כדי לדעת בדיוק מה
היא עונה, וזה עשה את השיחה מאוד שטחית ותפלה. אז הוא החליט
שהוא ידבר איתה רק בבית, כשהוא רואה אותה. וגם בחושך, אחרי
ששכבו, לא היה שואל אותה יותר אם היא אוהבת אותו, ולא כי לא
רצה לדעת אלא כי ידע שככה הוא לא יקבל תשובה. והיא התעצבנה
ונעלבה, והייתה הולכת ימים שלמים עם משקפי השמש השחורות. הוא
ניסה להסביר שזאת לא אשמתו, ושכבר ביסודי אמרו לאמא שלו שיש לו
בעיית זיכרון, ושזה כנראה בגלל שאבא שלו הפיל אותו על הראש
כשהיה תינוק, אבל זה רק הכעיס אותה יותר והיא הייתה מסתובבת
בבית ומכבה את כל האורות, כדי שלא תוכל לדבר איתו. זה העציב
אותו מאוד, כי הוא אהב לדבר איתה, הוא אהב אותה והוא לא רצה
שתכעס.

אתמול בלילה הוא החליט לבצע את התוכנית. אחרי שנרדמה הוציא את
הפתק שבו כתוב בדיוק מה צריך לעשות. לקחת את הסכין היפנית
והכפית ממתחת למיטה, הוא התכופף אל מתחת למיטה והוציא את הסכין
והכפית. לחתוך חתך בדיוק במרחק זרת, ולהוציא עם הכפית. הוא
הוציא את עין ימין וגם את עין שמאל, ויצא לסלון - שם יש אור -
כדי לחבר אותן לצמיד שחיבר אל ידו.  עכשיו הוא יוכל לדבר איתה,
כל הזמן, לנצח. הוא קשר את העיניים לצמיד. הוא הסתכל על
העיניים והעיניים הסתכלו עליו. "אתה לא חושב שהיא תכעס?" שאלו
העיניים. הוא לא חשב ככה. היא תדע שהוא אוהב אותה ורוצה לדבר
איתה תמיד. היא לא תכעס. נטע התעוררה, קמה מהמיטה ובאה וחיבקה
אותו. "אני לא כועסת, אני אוהבת אותך" אמרו העיניים, והוא שמח.
"רק... מה זה האגרופים האלה שתלויים על הצמיד?" הוא זכר את
האגרופים. הם היו של אבא שלו. גם אבא שלו לא האמין שהוא צריך
לדבר כדי לומר לו שהוא אוהב אותו. האגרופים דיברו במקומו. הוא
תמיד אהב לדעת שאוהבים אותו, ולכן, כשעזב לצבא לקח לאבא את
האגרופים. גם אבא לא כעס. ועכשיו יש לו את העיניים של נטע ואת
האגרופים של אבא והוא תמיד יכול לדעת שהוא אהוב בהינף יד.
רק לסימנים הכחולים הוא קצת מתגעגע...