אני לא זוכר כבר באיזה יום הגענו לשם, למיידנק.
הסתובבנו שם, וכמו כל מחנה השמדה בדימוס, הכל נראה כמו מוסיאון
- מוצגים מסודרים יפה מאחורי זכוכית - חינוך לדור השלישי ואלו
שאחריו-
ככה, ילדים נראה קאפו.
וזה - זה ציקלון בי.
ואז הגענו לארון שקוף כזה, מלא נעליים.

עוד בהכנה הראו לנו את "רשימות שינדלר" - וכל הבנות, וגם כמה
בנים שממש ניסו למצוא חן בעיניהן, התחילו לחפש בקדחתנות נעל
אדומה בתוך הערימה הזו של הנעליים האפורות, הכחולות, הבלויות.
המדריכה עצרה אותם, היא אמרה שמישהי רוצה להקריא משהו.

חשבנו ששוב נשמע את הטקסטים המאוסים של "שריפה אחים שריפה", או
שנאלץ לראות שוב מישהו מהכיתה שלנו עומד ובוכה כשהוא מקריא
רשימה של עשרות שמות שהוא לא מכיר - אבל זה לא היה זה. לא
הפעם.

שירה קמה, והיא החזיקה ביד שני דפים מצולמים-
היא הקריאה לנו סיפור, על ילד שמבקר בבית יהודי והלין, ושומע
על השואה, ובטוח שהנעליים שלו עשויות מהעור של סבא שלו, שנספה
שם. היא הקריאה לנו את החיבור הכי אמיתי בכל המסע הפלסטי הזה
בין הדור שלנו, לבין הזוועות שעברו משם, ולא השאירו ריח, ולא
השאירו עשן - רק ביתנים, ומזוודות, ונעליים.

וככה-
ליד ערימה ענקית של נעליים מתות-
שמעתי את "נעליים" של אתגר קרת, וסף סוף הבנתי מה אני עושה שם.