ים, שמיים.
כמה קטנים אנו בחולפנו על פני הרוח.
משא השעות והדקות.
מהלכים ברחובות. סופרים, שוקלים במטבעות.
ובמקח ממכר. של חנווני, של סוחר.
וגם בינינו. במילות האהבה. בנגיעות ובנשיקות.
והיום שחולף מזכיר לי את ציפור הטריסטרמית מהמדבר.
את עדר האילים החולף לאיטו ומקצבו מקצב השמש
והצל. והמים. ומקצבנו מקצב הרחוב. ותיקרת האבן.
ובורות המים בריצפת העיר הזאת נסתרים.
כמו מאווינו. לאן. לאן אנו הולכים.
להסיר את מכסה האבן מבורותינו.
לרדת לאפלולית העמוקה הקרה שמתחת.
למצוא את קולנו מהדהד כמו שם על מצדה.
לאבד את דמעותינו. דמעות ילדות אבודה.
להאיר בחשיכה. להבהל. לחזור.
אימרי מה שם. מה לך. מה לי. הן תניפי את ידך.
וכמו הציפור שעצרה לאסוף פירורים מכף ידינו.
הנה אני פורש כנפיים ועף.
כן. נבהלתי. אך גם אחזור. כמו שחזרת. כמו שחזרתי.
כמו שאני מחזר אחריך. ובא והולך. ואת באה והולכת.