אחרי יום שלם של קבצנות מתמשכת וחסרת תועלת, אדון מזרחי- שכבר
עבר את גיל החמישים, מזוקן, דתי, מהאלה שנלחמו על הקמת
המדינה-
פתח עוד בקבוק של יין זול.

הוא מהאנשים של האלה, שלא משנה עד כמה הם טובים באמת בלבבם
(ועל כך יכלו להעיד כל שאר דרי הרחוב התל אביבי שקרוב לכרם
התימנים- שהוא אכן טוב לב)- ולא משנה עד כמה הם באמת יכולים
לתרום והם כבר תרמו מעל ומעבר- תמיד הם יקבלו במקרה הטוב איזו
סטירה מצלצלת שתחזיר אותם למציאות שבה בעל המאה הוא בעל הדעה.

הוא עצמו- כבר מזמן הפסיק להתבכיין על העניין. אז הוא לא הגיע
ממש לגדולה בחייו. אשתו בגדה בו כבר לפני עשרים שנה, ולקחה אתה
את הילדים, כי הוא לא הצליח לארגן לעצמו מישהי שתהווה התחליף
שלה...
לפחות לא תחליף עבורו.

הוא לא רצה להילחם אתה בבית המשפט, וממילא גם לא היה לו איך-
החברה שלו הפכה בתוך חמישה ימים מטורפים לחורבה, ולא נותר לו
אפילו גרוש.

אבל נותר לו טוב הלב שלו. ודווקא טוב הלב שלו- ועכשיו אני לא
הולכת לומר לכם שדווקא טוב הלב שלו פתאום זימן לו הזדמנות
שהפכה אותו בזקנתו למצליח ועשיר ומרוצה עד עצם היום הזה- דווקא
טוב הלב שלו הוביל להתרחשויות מעניינות ולא צפויות.

עם בקבוק היין הזול הזה בידו, חצי מפוכח וחצי מת, הגיע האדון
מזרחי לטיילת, והתיישב על הגדר, עם הפנים אל הים. הרוח של הים
עשתה לו טוב.
אחרי עוד כמה לגימות ריקות, כשהאדון מזרחי כבר לא הבחין ולא
יכל להבחין שהבקבוק נגמר ושהוא בעצם לוגם מבקבוק ריק, פתאום
שמע האדון מזרחי ירייה שנשמעה קרובה.

הוא נשאר די אדיש, בשכרותו, לירייה הזאת, כשלפתע חש באחיזה של
מישהו בעורפו. הוא הסתובב, וראה עלם צעיר, עם דמעות בעיניו
ואקדח בידו השנייה,עלם יפה. העניבה של העלם הייתה משוחררת
וקרועה בסופה, ובסך הכל העלם נראה כמו ילד שהלך לאיבוד בתוך
העולם של המבוגרים ואין לו מושג מה רוצים ממנו.

האדון מזרחי ניער את כתפו כדי להשתחרר מאחיזתו המציקה של העלם,
תוך כדי מלמול של משהו שהיה אמור להיות "תעזוב אותי בשקט", אבל
העלם פתאום התיישב על הגדר ליד האדון מזרחי, מבלי שהאדון בכלל
הזמין אותו. "אולי הוא חושב שסימנתי לו לשבת לידי. מה 'כפת
לי", חשב לעצמו מזרחי.

"אתה יכול לעזור לי, אדוני?"... לחישה קלה עלתה משפתיו של העלם
הזר, כמו תפילה בינו לבין עצמו.
האדון מזרחי העיף מבט מזוגג לכיוונו של העלם, ורק מלמל: "איפה
האלוהים שלך?"...
העלם חשב מעט, מנסה להבין את התובנה, ואמר: "לא הבנתי".
"למי אתה מתפלל, עם היריות האלה שלך? זה אתה שירה עכשיו, לא?"
העלם הנהן בראשו, אבל האדון ממילא לא שם לב לכך.
"ירית. אתה מהצעירים האלה שרואים לראשונה בחייהם את האוקיינוס
הגדול, נבהלים ורוצים לרצוח את עצמם לטובת שאר האנושות?"
העלם שתק, כמודה באשמה.
"איך קוראים לך, ילד?"
"קוראים לי נוח. נוח עמיגור. אני..."
"אתה לא צריך לספר לי. סך הכל שאלתי איך קוראים לך. אתה יכול
לקרוא לי אדון מזרחי, או יחזקאל... איך שבא לך".
"אבל אני רוצה, אם לא איכפת לך, לדבר אתך. אין לי עם מי לדבר.
וכן, אני מהצעירים האלה שראו את החיים של הגדולים, ונבהלו
ורוצים למות."

"אז מה קרה לך?", שאל אדון מזרחי.
"זה העומס של הכל. אתה אולי מכיר את זה....
עד לפני שעתיים, היה לי הכל בחיים. חשבתי שהכל הולך לי חלק.
עבודה במשרד ממשלתי בכיר, הרבה הכנסה, אשה יפה, ילד מתוק, הרבה
עמיתים, הכל טוב ויפה. ופתאום זה היכה בי"... נוח נחנק, השתעל,
והאדון מזרחי במין תושיה פתאומית היכה בו בגב כדי לעזור לו
להשתעל. "מה היכה בך, יא איבני?"...

"כל הטוב הזה. אתה בטח לא מבין... אתה היית רוצה את כל הדברים
האלה שלי בטח. תראה אותך! אני מתייעץ עם קבצן זקן, הא...
טוב,נו, אם אתה אמור להיות התקווה האחרונה שלי, ניתן כבר
לאלוהים לצחוק עליי עד הסוף"...

האדון מזרחי שתק. אחרי כמה דקות, ששניהם שתקו שתיקה ארוכה
ונוחה להפליא, האדון מזרחי לפתע קם על רגליו, ואמר לנוח להצטרף
אליו. נוח המופתע הצטרף אליו, מבלי לדעת מה ולמה.
מבלי שום סימן מוקדם או סיבה מובנת, נוח המשיך בסיפורו, כאילו
לא הפסיק מקודם את הסיפור כדי לעקוץ את הבנאדם היחיד שהיה
"מוכן" להקשיב לדבריו.

"כל הטוב הזה בחיים שלי סחרר לי את הראש. אני כבר לא יודע אם
זה באמת מה שרציתי בחיים שלי, אם על זה חלמתי כשהייתי ילד. אני
נמצא במקום הכי טוב שיכול להיות, אבל לא מבחינתי. אני לא
מאושר."
"אז זהו, עכשיו אם אני עוזב אותך לבד אתה תירה בעצמך, הא
ילד?... עזוב אותך שטויות.
תראה אותי- גם אני הייתי בדיוק במצב שלך, כשהייתי בגילך, רק
שלי הכל באמת השתבש, בין אם רציתי ובין אם לא. אני לא בכיתי על
זה ולא חיפשתי אקדח כדי לירות בעצמי. אתה יודע, את המתאבדים לא
קוברים בתוך בית הקברות. זה אסור, להתאבד. כתוב בתנ"ך- 'ובחרת
בחיים'. ועם האלוהים שאמר את המשפט הזה, אני מעבר את הימים
שלי. אני יודע שהוא ידאג לי כבר. אני סומך עליו. החיים שלי לא
כל כך רעים כמו שאתה רואה אותם. אני במצב הרבה יותר טוב משלך-
לי אין מה להפסיד. אתה פשוט לחוץ כמו קפיץ, שחס וחלילה לא תאבד
כלום ממה שיש לך בחיים. יש אמת בדאגה שלך, ילד. הכל באמת יכול
להיעלם בשנייה, כמו שקרה לי.

אבל יכול להיות שגם לא. אתה תראה, גם אם אתה מאמין באלוהים
כמוני וגם אם לא, אתה מתפלל אליו. הוא נמצא בתוכך וכשאתה דורש
מעצמך להישאר חזק- אתה בעצם מבקש ממנו שיחזק אותך. אבל אתה עוד
צעיר, יום אחד אתה תקלוט את זה, פתאום אתה תיזכר במה שיחזקאל
הזקן אמר לך ותגיד וואלאק, הוא צדק. ככה אני והאלכוהול שלי
חושבים", גיחך האדון מזרחי וקרץ לעבר נוח, שהעיף אליו מבט וחזר
לכבוש את מבטו בחול של החוף.

האדון מזרחי הלך בחזרה אל פינת הרחוב שלו בכרם התימנים, וכבר
נפרד בטיילת בלי אף מילה מנוח, שלא שם לב שהאדון מזרחי כבר לא
לידו.

עברו הימים, והאדון מזרחי נפטר בשיבה טובה. זה קרה בערך אחרי
שלוש שנים מאז שנוח והאדון מזרחי דיברו והלכו על החוף.
ידידיו של האדון מזרחי הצליחו לארגן מספיק כסף כדי שיהיו
מודעות אבל, אבל לא היה להם מספיק בשביל לארגן לוויה כמו
שצריך, עם מניין.

נוח, שישב במשרדו הממוזג באותו חודש אוגוסט לוהט, הרים את
עיתון הבוקר שהגיע למשרדו ודפדף בין החדשות.
היה לו זמן, אחרי שלוש שנים שבהן הוא השקיע את כל המרץ שלו
והעבודה הקשה בחברה החדשה שהקים, ואחרי שהרוויח כמויות אדירות
של כסף, לשבת ולקרוא את כל העיתון מההתחלה ועד הסוף, כולל כל
המוספים.

משהו משך אותו לקרוא באותו בוקר את מודעות האבל, וראה את מודעת
האבל על מותו של הצדיק יחזקאל מזרחי, שאבלים עליו ידידיו מכרם
התימנים, ושמארגנים ישיבה לזכרו במסעדה בשכונת התקווה שבה תמיד
ישב.

משהו, אולי סקרנות, אולי הוקרת תודה אמיתית, אולי זיכרון, גרם
לנוח לקום מכסאו, להגיד למזכירה שלו שהוא יוצא עד משהו כמו חמש
בצהריים, וללכת למסעדה הזאת.

"מה אתה רוצה לשתות?", שאל משה את נוח כשזה התיישב על הבר. נוח
ענה לו: "אני רוצה לשתות את היין שיחזקאל נהג לשתות"...
"מאיפה אתה מכיר את יחזקאל? אתה קרוב משפחה שלו?" עלו השאלות
המתבקשות מפיו של משה.
"לא, אני לא קרוב שלו. אבל אני חייב לו. ביררתי על מותו של
יחזקאל והבנתי שאתם בינתיים לא אירגנתם סידורי קבורה ולא
הצלחתם לארגן מניין כלשהו. הוא כבר נקבר?"...
"כן, העירייה קברה אותו. אתה יודע, הם לא היו מניחים לגופה שלו
סתם להירקב ברחוב..." (נחמה, אשתו של משה, שמעה את המשפט הזה
והשפילה את מבטה אל הרצפה, עם פנים זועפות).
"אולי אני אוכל לעזור לכם. יש לי מספיק כסף, וממילא אני חייב
לאדון מזרחי, בזכותו כל מה שיש לי. הוא הציל אותי ממוות
בביזיון, ועכשיו אני אציל אותו ממוות בביזיון".
"תבורך", ענה לו משה.

ואכן, נערכה הלוויה כדת וכדין, והאדון מזרחי מת עד עצם היום
הזה. והאדון עמיגור חי עד עצם היום הזה. ואנשים חיים ואנשים
מתים, והעולם מסתובב. נקווה רק לטוב.