כל יום בלילה אני מתעורר לקול ילדתי. כל חיי ישנתי מצויין,
אפילו בצבא כאשר מסביב המו הטנקים והנגמ"שים אבל מספיק שלילוש
עושה גרפס בלילה וישר אני קם לדאוג לה. עם נדב זה לא היה ככה.
הוא היה הילד הכי שקט בעולם. בהתחלה היינו בטוחים שהוא אילם או
מפגר, אבל הרופא אמר שהוא פשוט מאוד מאוד שקט. אני אישית לא
מאמין לרופאים בכלל ולכן היום המאושר בחיי היה כשנדב התחיל
לדבר. עד גיל שלוש וחצי הוא לא אמר כלום, אפילו לא חצי ציוץ
ופתאום התחיל לדבר במשפטים. לא שהוא נהיה מרצה באוניברסיטה
פתאום אבל משקט מוחלט הוא פתאום עבר ל"אבא אני רעב יש אוכל?"
ו"איפה אימא אני רוצה לראות אותה". הגנים של השקט באו מהצד של
אישתי מירית כי במשפחה שלי כולם היו תינוקות רעשניים שחישבו
למוטט את קירות הבית בטרוניותיהם התינוקיות.
אחי הצעיר יושי (במקור יהושע על שם איזה דוד עלום) חזר לפני
חודש מעוד סדנת רוחניות מזוייפת והתקשר אלי נרגש. "מה הפעם?"
שאלתי אותו. לא התעלות הנפש ולא סדנת ניסים ואף לא צ'אקרות
שלפתע נפתחו אלא טיפול בחלומות היה בפיו הפעם. "החיים פה בארץ
הם לא מספיק סיוט שאתה צריך לפרש חלומות?" אני שואל והוא מבקש
ממני לרדת מסוס הציניות הגבוה שלי. מוכר החלומות שלו אמר שכדי
להיות מחובר לחלומות, לרשום אותם ולפענח אותם יש לקום בשעה
ארבע בבוקר, כאשר החלום בשיאו וטרם נמס בקרני השמש המוקדמות.
עכשיו אני קם בכל מיני שעות והחלומות רווי זיכרונות מרים
רודפים אותי, מהתלים בסוסי היגע. אני נועץ את קרסולי הכסופים
בו אבל במקום לדהור הוא נשכב על צידו, זבובים ננעצים בו כמחכים
למותו.
אבל לא את זה רציתי לספר פה. עד עכשיו זה היה כמו משחק מקדים
כי אני הולך לחשוף פה אירוע לא קל שקרה מזמן מזמן כשהייתי קטן
מאוד וילד מאוד קוטר. אצלי הבכי רק עבר טרנספורמציות מהינקות
לילדות מווקאליות טהורה להתבכיינות מילולית. הייתי ילד מאוד
רזה ולא אהוד. אני לא מתגעגע כלל לימים האלו גם עכשיו כשטבעת
הנישואין לוחצת לי על אצבעי, ממחישה שאיני מיטיב לשמור על עצמי
ושאני הולך ומשמין.
הייתי בן עשר לערך והתקופה הייתה תקופת החגים. אפרופו משחקים
מקדימים, בשבילי החגים המאוחרים, מפורים עד שבועות, ובמיוחד חג
החרות היוו בשבילי מעין אזהרה לחופש הגדול הממשמש ובא, מביא
לכאורה גאולה אך למעשה שקט בודד, מותיר אותי נטול כוחות ומעולף
מחום על מיטתי. יום הולדתי גם הוא חל בסביבה זו ועל כן בדרך
כלל מתמזג, לעיתים עם הסדר, לפעמים עם יום העצמאות ומדי פעם,
מה לעשות, יום השואה.
חזרתי הביתה משיטוט רחובות ולהפתעתי גיליתי שהבית שלי מלא
בסרטים אדומים ובלונים צהובים  ובילדים ישובים במעגל על
כיסאות. על השידה השחורה נחו להן צלחות פלסטיק לבנות עמוסות
בביסלי בטעם פלאפל ומאחוריהן בקבוקי משקה רדיואקטיביים בצבעי
כחול וירוק בוהקים. אמי, מנצחת על הארוע, ברכה אותי ואחרי כן
נסוגה לקצוות, מחייכת. הנה, ראה איזה פלא, כל הילדים שבימים
כתיקונם רדפו אותי אל השירותים שם נעלתי את עצמי כדי שלא יכו
בי וכל הילדות שעודדו אותם במעשיהם יושבים ושרים לי שיר יום
הולדת כאילו היו חברי הטובים ביותר. כמה קל לקנות ילדים קטנים
והנה אני כבר רואה שנירה המורה עומדת בפינה, מחליפה מבטים עם
אימי וכך הבינותי את הקשר הסודי שעמד מאחורי הילדים השוחקים
ופותחים את שקיות יום ההולדת בטרם ישובו לבעיטותיהם וקללותיהם
הקבועות. זה קרה כל כך מזמן עד שאני כבר לא בטוח אם באמת
המשקאות היו ירוקים וכחולים כשכתבתי או שאני מערבב ארועים של
קבלת דרגות בצבא והם היו סתם קוקה-קולות סטנדרטיות מלוות
בעוגות טעימות ומתוקות שאפתה אימי.
זה היה יום ההולדת העצוב ביותר שחגגתי אבל לא האחרון. בצבא
הייתי מרותק ביום הולדת אחרי שקפצתי באחת ההקפצות בלי האמ-16
שלי אבל עם אפוד מלא וכיוצא בזה. כששמתי לב רצתי בחזרה כל הדרך
לחדר כאשר הצחוקים של חברי ליחידה מלווים אותי במוחי, מתערבבים
בהמולת ילדים שאוכלים ביסלי בטעם פלאפל ומסתכלים על שעוניהם
הזולים, שעוני פלאסטיק של ילדים קטנים שנרכשו בתחנה המרכזית,
ומחכים למורה שתשחרר אותם לבתיהם.
אבל ישר מתחרה ביום הזה היום בו חיכיתי לאהבה הראשונה, המרגשת,
האולטמטיבית שלי שתבוא ובידיה בלונים וחיוכים ומתנות. חיכיתי,
ובסוף היא באה בידים ריקות, בפנים נפולות מלאה סיפורים על
חלומות מסוייטים וכאבים ממקור לא ידוע, בעלי היסטוריה אפופה,
חשרת פשר. ביום ההוא החלה מפלצת סוף היחסים מזנבת בנו, נועצת
את שיניה ונוגסת באהבתנו ביסים קטנים עד שלא נותר דבר.
בבוקר כולם יתעוררו ואני אחגוג יום הולדת נוסף עם כולם. עכשיו
הזמן להניח לזכרונות העצובים שלי, ולאפשר למחשב שלי לסגת אל
שומר המסך שלו. לילך שוב נעה בחוסר נוחות בעריסתה. אני אלך
ואערסל אותה בזרועותי עד שתירגע אלא אם לא תרצה בי אלא בשד
אימה ואז אעיר את מירית בעדינות ואנדוד בשמחה אל המיטה, אל
חלומות רגועים ושקופים.