חתולים הם חיה מגעילה. הפרווה שנתקעת בשיניים,הבשר המדודל עם
טעם כל כך פשוט.
אני אישית מעדיף יצורי יום או כמו שהם קוראים לעצמם- בני אנוש.
אני יכול להתערבב ביניהם. יחסים, חברויות.
מזל שאני ערפד חי אני יכול לשרוד בשמש הקטלית האוייב המושבע של
הערפדים.
לפני כמה שבועות הגעתי לכיתה י"א עם יצורי יום חדשים, קורבנות
חדשים. השתדלתי ליצור קשרים חדשים כדי שלא ירגישו בריקבון
הנשמה שלי, בזעם הפנימי, בעוצמה שהם לעולם לא ידעו עד כמה היא
גדולה וחזקה.
הכרתי ילדה אחת בשם שיר. עוד יצור יום, עוד קורבן, עוד נשמה
גנובה.
הזמנתי אותה לדייט והיא לא חשדה בכלום זה הלך חלק גם בדייט
השני.
אנחנו כבר בדייט השלישי אחרי כל הבולשיט.
אנחנו שוכבים על המיטה שלה. מצעים ורודים פרחוניים. אנחנו
מתנשקים קלות, אני נושך לה את השפה התחתונה אני מסתכל בעיניים
הירוקות המשגעות שלה ושוקל מאיפה להביא לה. אולי מהירך או השד
הימני. בסוף העיניים שלי נוחתות על הצוואר שלה. צוואר יפה.
צוואר תמים.הניבים שלי מתחילים להתארך. אני תוקע לה את השיניים
שלה עמוק בצוואר. היא נאנחת מכאב ועונג מבולבל ביחד.
ניזונתי מהדם שלה, מהנשמה שלה, מהקיום הילדותי שלה. היא מתחילה
לבכות בכי שקט ויפה. הדמעות השלה צורבות לי את העור. האורגזמה
האולטימטיבית.
אני מרחיק את הצוואר שלה מהפה שלי תופס את הלחיים ביד אחת
מתקרב ושואל בלחישה "איפה האלוהים שלך עכשיו?..." מנשק אותה
ושואב לה את את כל האוויר מהריאות. היא מסתכלת עליי, העיניים
שלה פתוחות בהלם ובבילבול כאילו שואלת "למה?"
לא יכולתי לסבול את המבט הזה, אז הלכתי למטבח ולקחתי את הסכין
הכי גדולה שמצאתי, חזרת לחדר המתוק ובמכה אחת כרתתי לה את
הראש.
חזרתי למטבח ולקחתי שלוש שקיות זבל וגררתי את הגופה מהחדר
שהשאירה שביל אדום של דם, לקחתי את הסכין ביד כדי לשחוט אותה
לשלוש חתיכות, לשים בשקיות ולקבור אותן איפה שהוא.
אבל פשוט לא יכולתי. זה הפריע לי. עזבתי את הסכין והשארתי אותה
שם, מתנה למשפחה.
יצאתי מהבית. אני שונא את היום המאושר, המואר, החם אני אוהב את
הלילה הבודד החשוך.
חשבתי הרבה על 70 השנים שבהם אני חי-מת. על נהרות הדם
שהשארתי מאחורי.
אני לא יודע למה בחרתי דווקא בצווארהמקום המסורתי אני לא ערפד
דתי כמו החברים שלי הערפדים האמיתיים בני זונות אחד-אחד.
שמעתי קול קטן של שבירת עלים. ישר נדרכתי. זה היה מרקו- הערפד
החזק ביותר שאני מכיר, הערפד שהפך אותי למפלצת שאני היום.
הייתה לו חולצה שחורה עם סמל ענק אדום של אנרכיה והוא נראה רק
בן 17.
"יו, יו, יו, סטפן מה קורה אחי! ראיתי שיצאת עם הזאתי למסיבה
וואלה עושה לי תיאבון שווה נשיכה?"
"כמו אורגזמה" עניתי לו בלי רצון.
"ראיתי שגם את יצאתעם איזה אחת נראית בת שמונה" אמרתי .
"איזה בת שמונה היא בכלל כיתה ט' אבל מדברת יותר מדיי"
בקיצור הלכתי איתה לסרט נתתי לה לשתות איזה כמה בירות וכל הזמן
הבת זונה רק זיינה לי את השכל. לקחתי אותה למלון שאני גר בו
תאמין לי קטנה קטנה אבל איך היא צרחה כמו משוגעת, הייתי צריך
נייר דבק ושתי סטירות שתסתום את הפה."
"כמה זמן כבר לוקח למצוץ לה?!"שאלתי אותו.
"אתה יודע מה הבעיה שלך? אתה נושך רק כדי לאכול אבל אני ערפד
גבר שרמנטי שכמוני מבין כמה דברים באמנות הנשיכה. ראית את השוט
השחור שלי? הלילה הכתמתי אותו בדם של הכלבה הקטנה, ואחרי
שנשכתי אותה זיינתי אותה עמוק וחזק שיצא לה דם מהגרון.
אבל אתה יודע מה הכי מעצבן, שהם הופכים לזומבים כאלה. זה קורה
לפעמים.
"אתה דפוק לגמרי אתה יודע איך קוראים לה בכלל?" הוא רק חייך
והרים ראש כרות.
ראש שראיתי פעם. "יא דפוק! זאת האחות הקטנה של חברה שלי! יא
מניאק לא מספיק שהורדתי אחת מהמשפחה עכשיו גם דפקת עוד אחת?!"
צרחתי עליו בזעם
"יאללה מה אכפת לי, אני אני לא לומד בבית ספר הזה, אתה יודע
שאני ערפד מת. ישן ביום ומסתובב בלילה. חוצמזה מה אתה רוצה
שאני יעשה אחזיר אותה אותה לחיים?"
רציתי לענות לו אבל באותו רגע הופיעו עוד שלוש ערפדים שהייתי
מוכן לשחוט כל אחד מהם.
"היי מה קורה סטפן!"
"אתה נראה חרא הלילה"
"תביא עוד שאחטה ותביא גם לסטפן"
"אמרתי לכם לקרוא לי עופר, אסור שאף אחד ידע שקוראים לי
סטפן."
"יאללה, יאללה, מה זה משנה הצלחתי לארגן לנו חמש באנגים משהו
פצצה במקלט הישן" שאל אותי ניקו נמוך מביניהם. הוא ננשך בגיל
15 בזמן שהיה מסטול לגמרי. אין דבר יותר דוחה מערפד מסומם.
"נראה לי שאני הולך למסיבה" אמרתי, אבל בעצם התכוונתי ללכת
הביתה ולכתוב מכתב מכתב פרידה לשיר שאף אחד לא יראה לעולם.
בבית שכבתי על המיטה ועישנתי חבילת "נובלס" שלמה ושרתי לעצמי
עם הרדיו "טעם... אבק בשערך, או הדבש של גופך בצילו של יום קיץ
הולך ודועך..." חייכתי לעצמי.
בדיוק אז שמעתי דפיקה בדלת.
מי זה יכול להיות ב3:00 בלילה? תהיתי.
פתחתי את הדלת וכמעט התעלפתי. היא עמדה שם עם הראש שלה ביד אחת
והראש של מרקו ביד השנייה, מת כמו שהוא צריך להיות.
הראש של שיר חייך חיוך מרושע.
זה היה מחזה מזעזע אפילו בשביל ערפד.
"ש...ש... שיר מה...מממ...?" גמגמתי.
"אתה שלחת אותי לגיהינום באתי להחזיר לך את המתנה!"
היא עזה את הראש של מרקוש התגלגל על הריצפה, והוצאיה רגל של
כיסא עץ חדה. ידעתי מה זה אומר.
היא התקרבה אליי ותקעה אותה בדיוק בליבי
וז חדלתי מלהתקיים והייתי לא עוד.