לאחותי נולדה תינוקת עם זנב. זה לא טוב ככה, שנולדים תינוקות
עם זנב במשפחה שלנו. באו שלושה רופאים חמורי סבר לספר לאחותי.
אחד אמר: "לתינוקת יש זנב." אחר אמר: "צריך לחתוך את הזנב"
והשלישי הוסיף "זה לא עסק ככה, תינוקת עם זנב." אחותי אמרה:
"הוי אלוהים" ו"ברוך השם" לסירוגין. זה מה שאחותי יודעת להגיד.
ברוך השם. יש לה תינוקת עם זנב.
יש גם יתרונות בתינוקת עם זנב. אני יכולה להגיד לכל מיני אנשים
שאני לא רוצה לפגוש: השבוע אני לא יכולה לפגוש אתכם. אחותי
ילדה אתמול תינוקת עם זנב. בלגן. אנשים אומרים - באמת, תינוקת
עם זנב, לא ידענו שיכולה להיוולד תינוקת עם זנב, זה מסוכן?
ותוך כדי שהם אומרים את זה, הם שוכחים שבינתיים אמרתי להם לא
לבוא השבוע. בטח שהם לא יבואו השבוע. לאחותי נולדה תינוקת עם
זנב.
חוצמזה, יבואו אחרים. אני חוזרת הביתה והם עומדים בתור
במדרגות. כולם צריכים משהו. אני רואה אותם בזמן ומטפסת
מהמרפסת. אולי יחשבו שלא הגעתי. אני צועדת בבטחה מהמרפסת
לסלון. אופס. ראש זר על הספה. שוב הפסדתי. "שלום", אומרת
פנינה, המטפלת של טלילי הכניסה אותה, "לא נעים לי להפריע
לך...". האמת שגם לי לא נעים. דווקא תכננתי לאפות עוגה ליום
ההולדת הראשון של טלילי, או משהו כזה.
"לא נעים לי להפריע לך," היא אומרת שוב, "שמעתי שנולדה לאחותך
תינוקת עם זנב." "כן," אני עונה, עם זנב. אני מאוד עסוקה בשבוע
הזה". היא אומרת שהיא יודעת, שהיא מבינה. את הרמז היא ודאי לא
מבינה. היא נשארת לשבת. היא נפרדה מהחבר שלה, והיא צריכה לספר
לי על כל העוולות שעשו לה אי-פעם לפי סדר שהוא לא כרונולוגי
ולא היררכי. היא בוכה. זה לא הוא שעזב אותה, היא אומרת, זה היא
שהחליטה לעזוב אותו. הוא לא שווה את קצה הציפורן שלה. היא
יודעת מה היא שווה, היא אומרת. והוא איש קשה. היא היתה יכולה
לחיות עם כל אחד, אבל למה היא צריכה לסבול כזה איש קשה.
טלפון. זו אחותי. יש לה תינוקת עם זנב. היא בוכה. אמא של בעלה
התקשרה אליה. היא אמרה לה שהיא עצלה. שהיא לא יודעת לא לתפור,
לא לגהץ ולא לבשל. היא אמרה לה שהיא שקרנית ובעלת עיניים
גדולות. זה לא חדש. היום היא גם אמרה לה שהיא רקובה מן היסוד,
מושחתת. החמות של אחותי מכירה מעט מאוד מלים, אחרת היתה מגוונת
את הרשימה. רקובה זה חדש. זה מחליף את רעת לב, נדמה לי. היא גם
אומרת "אמא גרועה", למרות שבזה היא לא באמת מאמינה. אחותי בוכה
בטלפון. היא אומרת - "היום סגרתי לה את הטלפון באמצע, לא
יכולתי יותר. את חושבת שהשם יעניש אותי?"
אני חושבת: תינוקת עם זנב. מספיק עונש. להרבה זמן. אני אומרת
לה, "ודאי שהשם לא יעניש אותך. אותה השם יעניש! ככה מתנהגים
לאשה שילדה זה עתה? ועוד תינוקת עם זנב?" אחותי אומרת: "את
באמת חושבת שהשם יעניש אותה? חבל על האישה המסכנה. אני אגיד
עליה תהילים."
לדעתי עדיף דווקא שתתפלל שתמות החמות. אחותי טובה בתפילות, בכל
אופן הרבה יותר מאשר בבישולים ובניקיונות. והחמות - היא היתה
רוצה שאחותי תמות, כך שזה רק הוגן.
פנינה שואלת: קרה משהו? היא לא מחכה לתשובה. היא רוצה לספר לי
עוד על חבר שלה. לא חבר שלה, סליחה. זה שהיא בחיים לא תתחתן
אתו כי מגיע לה טוב יותר. כי הוא אינו מגיע לקצה הציפורן הקטנה
של כף הרגל שלה. למה היא צריכה להתפשר? "אבל מה," היא נזכרת,
הוא קנה לה מטחנת בשר. זה משביע את רצונה. אולי הם יחזרו להיות
ביחד.
טלילי מטפסת לי על הברכיים. פנינה אומרת: "אוי, לא נעים לי
ליפול עלייך ככה, תראי כמה התינוקת שלך מתגעגעת אליך". האמת,
גם לי לא נעים. הלוואי שהיה חוק נגד לבוא לאנשים בלי הזמנה.
פנינה אומרת: "אני הכל נתתי לו. ניקיתי את הבית. קרצפתי את
הרצפות. קניתי לו חולצות. גיהצתי לי אותם. שעות. יש לו חבר
פרופסור, מיד אמר לו - יש לך בחורה. והוא גרוש אפילו לא מוציא
עלי. הוא לא שווה את קצה השערות השרופות שלי. זה לא שאני
מצטערת אפילו." לדעתי, להיות המשרתת של מישהו לא תורם כלום
למערכת יחסים. אבל מה אני מבינה.
אחותי מתקשרת שוב. לאחותי אין מישהו אחר להתקשר אליו. אין לה
אמא. אין לה אבא. בקושי יש לה אותי, וזה לא מי-יודע-מה. אמא של
בעלה שוב התקשרה. היא אמרה לה שהיא אשמה בזנב. היא אמרה לה
שאין לה טיפת רחמים בשבילה. שהשם משלם לכל אחד כגמולו. אחותי
מאמינה לדברים כאלה. היא אומרת לאחותי שהיא תדאג לקחת ממנה את
הילדים שלה. שהיא, אחותי, לא מסוגלת לטפל בהם. אפילו בעצמה היא
לא מסוגלת. זה הכל הויטמינים, אומרת החמות, זה הכל הויטמינים
שהרופאים רשמו לה לקחת. "אמרתי לא לשמוע בקול הרופאים או לא
אמרתי?" אומרת החמות.
פנינה שואלת אם קרה משהו. כנראה אני נראית מוטרדת. אני אומרת:
"זה הזנב." פנינה אומרת: "תינוקת עם זנב. באמת, לא ידעתי
שיכולים להיוולד תינוקות עם זנב. נורא. נורא." אחר כך היא
אומרת: "יש כל מיני דברים מוזרים בעולם." אני מסכימה. היא
אומרת על החבר שלה שגם הוא מוזר. הוא קמצן. קמצנות זה יותר
גרוע מהכל, אפילו מזנב. אי אפשר לחיות עם מישהו קמצן. "למה הוא
חוסך, אפשר לחשוב," היא אומרת. את קצה הציפורן של יד שמאל שלה
הוא לא שווה. קמצן. הוא אפילו לא הולך אף פעם לבתי קפה. הוא
נכשל במבחן בתי הקפה של פנינה. זוהי נקודה שחורה שלא תימחה אף
פעם. "זהו," היא מסכמת. "אני לא חוזרת אליו אף פעם. אני לא
צריכה להתפשר." פנינה תהייה עוד מעט בת שלושים ושש.
התינוקת בוכה. אני מרימה אותה. פנינה אומרת: "את בטח צריכה
לטפל בתינוקת." אני אומרת שנכון והולכת למטבח. "אולי היא רוצה
לאכול, אולי היא רוצה לשתות, אולי היא עייפה?" פנינה שואלת
ברצף. היא מדברת כל כך הרבה, שזה חוסם את היכולת שלי להרגיש מה
שהתינוקת רוצה, כמו שאימהות יודעות לעשות. היא לא רוצה לאכול,
וגם לא לשתות. היא זורקת את שני הבקבוקים שאני מציעה לה לרצפה
בזעם. פנינה אומרת: "היא לא רוצה לאכול, היא לא רוצה לשתות,
אולי היא עייפה. אולי היא צריכה חיתול." חיתול, אני חושבת,
באמת אפשרות.
אני משכיבה אותה על הספה בסלון. פותחת את החיתול, ומזיזה את
הזנב הצידה. שלא יירטב. פנינה מגישה לי את המגבונים, וטלילי
מחייכת אלי בהכרת תודה. פנינה אומרת: "הוא לא שווה את קצה
השערות שלי, זה מה שהוא", והטלפון שוב מצלצל. |