"היית מאמין?"
זה המשפט הראשון ששאלתי אותו אחרי שחזרנו הביתה.
רצנו המון בגשם ונרטבנו לגמרי, שנינו שקשקנו מקור, אבל במקום
להחליף בגדים או להדליק את החימום רק עמדנו שם וצחקנו.
אח"כ כבר הכל נהיה הרבה יותר קל, הקרח נשבר ביננו. נכנסנו
למיטה. זה לא ששכבנו. שכבנו בפעם הראשונה רק אחרי חודשיים וחצי
שהיינו יחד. זה בכלל לא לחץ לשנינו. היינו שוכבים במיטה
ומדברים. שעות. ימים. לילות. פשוט שוכבים ומדברים.
פעם הוא סיפר לי על החברה הראשונה שלו, הוא היה בכיתה י"א והיה
ממש מאוהב בה. זו היתה הפעם היחידה שראיתי אותו בוכה. אח"כ הוא
אמר לי שהוא אוהב אותי ונרדם. אני נשארתי ערה וחשבתי, איך
בנאדם כל כך גדול, יכול לבכות מדבר כל כך קטן שקרה כל כך
מזמן... פשוט לא האמנתי.
יום אחד, לא הרבה זמן אחרי שהכרנו, בזמן שישבנו וראינו
טלוויזיה, הוא שאל אותי "למה את עצובה?" אמרתי לו שאני לא
עצובה ושאני מאוד שמחה, כי יש לי אותו. הוא חייך וביקש שאני
אספר לו על עצמי ולמה אני תמיד נראית עצובה.
הוא פשוט לא האמין... זה נראה לו מוזר שילדה בכיתה ז' נכנסת
לדיכאון ולא יוצאת ממנו אף פעם. "היית מאמין?" שאלתי אותו. הוא
אמר שהוא תמיד מאמין לי ותמיד האמין. אפילו בפעם הראשונה הוא
האמין שיורד גשם בקיץ, הוא האמין עד כדי כך שהוא יצא איתי
החוצה לראות...
אחרי שנתיים וחצי שאלתי אותו אם הוא מאמין לי. הפעם הוא אמר
שלא והלך. הוא לא האמין שאהבתי אותו, הוא לא האמין שהעדפתי
אותו על פני כל דבר בעולם.
זו היתה הפעם הראשונה שהוא לא האמין לי.

יום אחד, באמצע הלילה, בתחילת הקיץ פתאום התחיל לרדת גשם. אחרי
שעתיים וחצי הוא דפק בדלת. אחרי ששכבנו, הוא חיבק אותי ושאל
"היית מאמינה?"