חנה סהר. נוף 2000.
נוף דמדומים כחול נאטם בירוק
מתגלגל ונמרח, נשבר בין צללים.
אנשים אבודים
בתוך יער
בתוך ים של עצים.
מחפשים את עצמם
ומוצאים עקבות אחרים
כפות רגליים שנעלמו פה... כבר קודם.

ג'ים דים. אביבה, שושנת תל אביב 2001
חומות של עץ סוגרים אותי
פטיש הלם דופק על הרקות
ריבועים ריבועים בצבעים של קלאס
קופצים לי מול העיניים.
מקדחה, וגרזן ומסור
והם מפרקים אותי עד שכלום לא נשאר
מלבד שביבי נסורת של הלב.

דיוקן.
אני מצלמת אותך עם העיניים.
ואתה נעלם
מאית שנייה מחייך נצורה בתוכי
ואני מצלמת ומצלמת
אלפי רגעי חיים
שנלקחו ממך
ולעולם לא אשיב לך אותם חזרה.

ואני מצלמת אותך
ואתה פה ואתה לא
ואתה מזדקן
מזדקן לי אל מול העיניים
דיוקן עצמי שלי, שלך
עד שאתה גווע, נעלם, (ומת.).

אדם גרשוני. דיוקן עצמי 2001.
ובמבט הזה שיש לך בעיניים יש רק כנות
כל-כך הרבה כאב בחום לבן.
ציור, צוירת על קיר
על בד, בשמן
ותלו אותך מולי
תליה כזאת בלתי ניתנת להפיכה.
אל תיפול, אצפה בך לנצח
עד תנועה.

ז'אק קלוד. דיוקן עצמי 1977.
אתה דומה לו
אתה דומה לאבא שלי
ובאיזה מקום אני
מפחידה אותך.
כי אתה בכלל לא הוא.
ואני מנסה להבין
איך זה קרה שאחרי
שברחתי נשארו שאריות
מציאות עכורה בכל מקום שאני
הולכת.
רק לעצום את העיניים.

נמחק.
ואני מנסה להבין מה אתה מנסה לומר לי
מהר להספיק לפני שאתה נמחק.
אני רוצה אותך פה לידי, מחזיק לי
את היד ולא עוזב
עד שלא אתן לך,
ולא אתן לך.
ולא נמאס.
ולא תסלח לעצמי על בריחה
לך תסביר לי דברים שגדולים ממני
כמוך... נמחק.