היינו שם ועשינו את זה... וזה היה מדהים.
מערבולת ענקית של תחושות ורגשות שמעולם לא ידעתי, שמעולם לא
חשתי.
הרגשתי את ההתחברות איתו, כמו השלמה לגוף אחד בודד. רוחניות
מזויפת.
אחרי זה... נשכבנו שנינו על הגב
הוא הביט בתקרה, פלט משהו כמו- "וואווווו," ואז הפנה את המבט
שלו אלי.
התרוממתי שוכבת, נשענת על היד ומסתכלת עליו, "כן הא", כמה שהוא
יפה.
והוא רק המשיך להביט בי, מלמטה, פשוט הביט בי ושתק.
קמתי מהמיטה, לובשת את הבגדים שהיו מונחים על הפוף ליד.
"היי היי לאן זה?"
"אני עובדת היום, אמרתי לך."
"אבל את לא מבינה, אי אפשר לוותר על משהו כזה ככה."
"אתה זוכר למה עשיתי את זה? למה אתה עשית את זה? לראות מה
הילדה עם ההרבה תלתלים מסוגלת."
"חייב להגיד לך, יכולות מדהימות."
"עידן, יכולה להגיד לך משהו?"
"חופשי."
"פעם ראשונה..."
"מה???" הוא נפל אחורה על המיטה.
"מה מה, להגיד שוב?" עמדתי מול המיטה עם ידיים בתוך הכיסים של
הג'ינס.
הוא הסתובב אלי, "אין סיכוי."
"מה אתה אומר, תמיד רציתי פעם ראשונה איתך.... אז.... וואלה!"
אמרתי מסתובבת אל המראה הגדולה שכיסתה לו את כל הקיר מול
המיטה, וכפתרי את החולצה הלבנה שהייתי אמורה ללכת איתה לעבודת
מלצרות עוד שעה.
"אבל את לא מבינה..." הוא נעמד על הברכיים בקצה המיטה, "גם לי
יש רגשות ואני לא יכול לפספס דבר כזה."
"גם לך יש רגשות???" צחקתי, "אולי לזה שלך יש רגשות וההפסד הזה
ירד לו ללב, עם כל התרתי משמע למיניהם."
הוא חייך אלי מההשתקפות שלו במראה, גורם לי להיזכר למה מההתחלה
רציתי בזה.
"חדר מוזר יש לך ילד יפה." אמרתי מסתובבת אליו נותנת לו נשיקה
על הלחי.
סידרתי את התלתלים במראה והרמתי את התיק שלי.
"את נראת מדהים." הוא התיישב על הפוף.
"תודה."
"אני לא יכול להשאיר את זה ככה."
"גם אני לא." עניתי מתקרבת אליו, מסתכלת עליו מלמעלה, חושבת
שוב ושוב אם מה שאני הולכת להגיד יהיה עד כדי כך הרסני בשבילי,
"נעשה דבר כזה, אתה תחליט, סקס מזדמן או קשר איתי."
"טוב א..."
"שש..." הנחתי לו אצבע על השפתיים.
"למה כ...."
"שקט." התכופפתי אליו, נותנת לו נשיקה ארוכה על השפתיים, כזאת
שתוכיח לי שאני טועה.
הוא השתתק.
"מחר בשמונה תפגוש אותי בגן רוזנבלום ותודיע לי מה החלטת."
"ולך זה לא משנה?"
"כנראה שכבר לא." אמרתי ויצאתי מהחדר.

התיישבתי במדרגות למטה בבנין שלו, לא מאמינה בכלל למה שעשיתי
כרגע, הסתובבה לי הבטן, החזקתי את הראש ובכיתי. נזכרת איך זה
בכלל התחיל.

יום שלישי, הייתה לי יום הולדת 17. ישבתי בכיתה כותבת איזה
שיר, רגל על רגל על השולחן. הבנות עוד לא חזרו מספורט, ועידן
וכמה חברים שלו ישבו בפינת הכיתה. עושים דיונים כמה הבנות
בשכבה השתנו בשנה האחרונה.
"זאת נהייתה שווה", עידן הסתכל עלי, "אבל לא זיון."
ואחרי שנתיים, שהוא היה הדבר שהכי רציתי בעולם, וידעתי שלא
אצליח להשיג. זה מה שהיה שניפץ את היכולת לשתוק ולא לענות לו
יותר. להפסיק להעריך אותו.
קמתי נעמדת מולו, "לא שווה זיון הא?"
"אמממ..."
"רוצה לנסות ולראות?"
עידן הסתכל עלי, הוא ו-5 החברים שישבו סביבו היו בהלם טוטאלי.
בעיניים שלו ראיתי סליחה, על זה שהוא אמר דבר כזה, אבל בכל
זאת.... סקרנות.
"בשמונה אצלך? כי אני מתחילה לעבוד היום ב-11."
"בטח." הוא מלמל.
חייכתי אליו, החיוך שהכי הייתי צריכה להתאמץ להוציא בחיים.
ואז שרון נכנסה וקפצה עלי, צורחת: "מזל-טווווווב."

אותו ערב הגעתי אליו בשמונה וחמישה, על הדלת היה פתק, 'אין פה
אף אחד, פתוח, תעלי.'
פתחתי בזהירות את הדלת, הבית היה דיי חשוך, עליתי במדרגות,
בקצה המסדרון בקע אור מפתח קטן בדלת, דפקתי עליה ונכנסתי.
עידן שכב על המיטה וראה טלוויזיה, ראה אותי וכיבה אותה, זורק
את השלט אל הפוף.
"שלום שלום." הוא חייך אלי.
"שלום..." אמרתי מרגישה את הפחד מחלחל עמוק עמוק בתוכי
ומתפורר, מתגבש על הדפנות.
אבל זה כבר לא שינה כי רציתי את זה, איתו, פעם ראשונה. לא משנה
בכלל מה המניעים שלו או שלי.
הנחתי את התיק ליד המיטה ונשכבתי מולו.
הוא נתן לי נשיקה על הלחי, לוחש לי באוזן: "אנחנו לא באמת
חייבים לעשות את זה."
"אני רוצה." ואנחנו כן....
משם... זה קרה מהר מידי, משכר מידי, לא צורך פירוט.


כשעבדתי רק חשבתי עליו ועל כמה אני לא מוכנה לוותר עכשיו כשסוף
סוף השגתי אותו, אבל ידעתי שזה לא תלוי בי. הוא בטח עוד שכב
בחדר שלו חושב על ההחלטה שהוא צריך לקבל. ואני רק קיוויתי שהיא
תהיה הנכונה. אם הכל היה מתחיל אחרת בטוח ההחלטה שלו הייתה
שונה, אבל זה לא משנה כי אני לא מצטערת למרות כמה שנפגעתי ממנו
בעבר.


ברביעי בשמונה הגעתי לגן... עידן ישב על ספסל מתחת למנורות,
מסתכל עלי הולכת לקראתו. ושוב חייך את החיוך שלו, שגרם לגשם
פנימי חזק מידי.
"אז מה הוחלט?" אמרתי מתיישבת לידו, מחייכת. זיופים.
"לא יכולתי להחליט, הייתי חייב לראות אותך קודם." הוא הסתכל לי
בעיניים, "אני לא יכול עכשיו לפתח כלום." הוא אמר.
"אז האפשרות הראשונה נבחרה?"
"נבחרה." הוא השפיל את העיניים. מפחד מהכנות הזאת שהוא צריך
להתמודד איתה מול אחת שהוא בקושי מכיר, שאולי הוא רוצה.

וככה זה היה, זה החזיק 3 חודשים. מן הסדר כזה של פעמיים בשבוע
שהייתי מגיעה אליו. וכמה שכאב לי לעשות את זה, רציתי את זה,
שנאתי לקום אחרי מהמיטה וללכת. כאילו לא הרגשנו כלום. סתם סקס.
סקס מזדמן. מקובע.


אותו יום שני עמדתי מול המראה שלו והתלבשתי...
"לא יכול יותר ככה." הוא אמר.
"מה לא יכול?"
"כל הקטע הזה, אני מרגיש ממש רע עם עצמי וכל מה שאני מרגיש
אליך, רק הולך ומתחזק. כל פעם שאת עוזבת את החדר הזה, כל פעם
שאת מחייכת את החיוך הזה שלך עם שתי הגומות... אני מרגיש, אני
מרגיש כאילו זה הכל. שלם."
"ואיך אתה חושב שאני הרגשתי עד עכשיו?" שאלתי נשכבת לידו על
המיטה.
"אני רוצה יותר מזה...." הוא הסתכל לי לתוך העיניים.
"זה כבר יותר מזה." עניתי ונתתי לו נשיקה
ארוכה.... שכל מה שהרגשנו שנינו, יצא בה ולא היה יכול לחזור
יותר פנימה.
התרוממתי מהמיטה מסתכלת בו דרך המראה.
"אל תבכי, אני לא יכול לראות אותך בוכה." הוא נעמד מאחורי,
מחבק אותי.
"זה לא נשלט אתה יודע..." חייכתי אליו.
"אני יודע." הוא אמר מושך אותי חזרה למיטה.
נשכבנו מחובקים, הוא מלטף לי את השיער, במערכת התנגן שיר אהבה
ישן על אנשים אמיצים מאיתנו...
ונרדמנו.


21.5.02

לחלק הבא- http://stage.co.il/Stories/130157