התחלתי לדבר ולפתע נעתקו לי המילים.

כן...

אפילו לי זה קורה לפעמים.

אז שתקתי קצת ואז שתקתי הרבה ואז לא הפסקתי לשתוק.

ובמשך הזמן השתיקה הפכה לחברתי הטובה.

ובאו אנשים מסוגים שונים, זכר ונקבה, חבר או סתם מכרה..
ולא הצליחו לתפוס את מקום השתיקה.

כי השתיקה בראשי מלכה.. ואז בליבי... ואז השתיקה הפכה להיות
אני.

והחברים וההורים ואפילו האחים ניסו להדחיק את קיומה ולהעלים
אותה.. לשווא.
השתיקה מלכה.

השתיקה מלכה.

ואני?

אני מורן... אני מורן שקיימת ולא רק בראש השתיקה .. אני המשכתי
לשתוק.


וכבר לא ידעתי... האם אני חייה את השתיקה או האם השתיקה חייה
אותי.

והאם בכלל זה עקרוני?

ועברו לילות ועברו ימים ושיעורים וחברים ומכרים ושעות רבות.

הכל מכל היה ועבר...

הייתה אהבה הייתה שנאה.. ואני בשתיקתי נקברת.

לאחר זמן רק עד מאוד (או שאולי זמן רב היה רק בדמיוני?) רציתי
לצעוק.

אבל..

השתיקה מלכה.

השתיקה מלכה.

מלכה השתיקה בגופי, בנשמתי, בליבי.

ואני שרציתי לצעוק - אני כאן!! אני מורן!! שתקתי.

כי כוחו של הרגל גדול הוא...

וכך השתיקה מלכה.

לא לעד חברים ... לא לעד.

השתיקה כבר לא מלכה...

היא הורדה מכס מלכותה ומלכה חדשה יושבת במקומה...

יום אחד היה מרד בממלכה והשתיקה נשלחה בבושת פנים ובמקומה
בגאון ובהדר באה והתיישבה - האהבה.

כן עכשיו האהבה היא המלכה החדשה.

והאהבה פותחת פייה ומדברת.. והאהבה נותנת כוח לנתינייה..

ואני?

אני שמחה במלכות האהבה...

כי האהבה הביאה אותו לחיי... והוא?

הוא האהבה בעצמו...