עד לפני חצי שנה חשבתי שמצאתי את המקום שחיפשתי כל כך.
חודשיים שלושה שפשוט הרגשתי שהכל מתחיל להראות טוב.
הימים נעשו נעימים וקלים, האווירה סביבי הייתה של אושר תמידי
שאי אפשר להפסיק אותו....טעות.
זה נפסק וזה נפסק כל כך מהר ככה שטבעתי בתוך ביצה ענקית ורק
היד שלי עוד הייתה קצת בחוץ בניסיון- לא לתפוס אלה להיתפס
בידכן ואתן לא שמתן לב כל כך.
הרגשה של נקמה עמוקה כל כך הייתי אצלי בבטן והתחלתי להתפרק לאט
לאט.
הייתי כל כך צריכה אתכן ואתן לא ראיתן כלום.
הייתי איתכן לאורך כל דרך קשה שעברתן, ניסית לעזור ולתמוך .
להיות שם.
איבדתי את הדרך שלי אליכן.
זה קשה.
אתן עדין כאן, רק כשמודיעים לכם בצעקה שכואב, אבל למי כבר יש
את הכוח לצעוק שהכאב עוטף מכל הצדדים?!
אני יודעת, זה לא היה בכוונה...ובכל זאת הכעס לא מוצא דרך
החוצה.
עכשיו הקנאה העזה מגיעה ושוב האושר שלכן צוחק עלי בפנים.
פתאום כולכן מאושרות, לכל אחת יש את החיים החדשים שהיא בנתה
לעצמה ואני עוד תקועה בשלב שאני לא יכולה לצאת ממנו.
אני מקווה שהחוסר קשר הזה ימשיך לחתוך בינינו כי עוד איחוד קטן
בין הבעיות הנפשיות שלכן לבין הדיכאון שלי...ואני אגמור עם
עצמי יותר מהר לפני שהמצפון שלי לגבי כל העולם יתעורר לחיים
בשנית.
אני חושבת שזה השלום האמיתי .
כאן ועכשיו.
כי אצלי הכוח נגמר ונראה כאילו אתן התמלאתן מחדש.
פשוט נמאס לתת ולא לקבל כלום בחזרה.
זו לא צעקה זו אמירה וקביעת עובדה,
דבר שלא יכולתי לעשות כבר הרבה זמן.