חושך מוחלט. זה לא שהעיניים שלי היו עצומות, פשוט לא היה מה
לראות. זה ממש לא מה שהייתם מצפים מחוויה שלאחר המוות, הרגע
המכריע... איך לנסח את זה? התאכזבתי טיפה... אחרי כל סיפורי
האור הלבן והטיהור הנפשי איך אפשר שלא להיות מאוכזב.
אז הנה אני מת, מה קורה עכשיו? מחכים...  לא יודע למה, אבל
פשוט הייתה לי תחושה שמשהו עומד לבוא עכשיו, אז חיכיתי. וככה
כפי שאותה תחושה ניבאה, משהו צץ פתאום משום מקום.
אותו המשהו שהופיע היה לבן, פשוט לבן, זה היה התיאור היחידי
שעלה בראשי ברגע זה. לא בוהק, לא כהה, פשוט לבן, אז כמו אידיוט
פלטתי את המשפט הכי מטומטם ואינסטינקטיבי שיכולתי לחשוב אליו,
"אז אתה האור שכלום מדברים עליו", והוא פשוט החזיר "כן אני
אותו האור... אני לא יודע מאיפה צצה הסטיגמה הזאת! יום אחד אתה
קם קצת יותר בוהק מהרגיל ופתאום אתה איזה אור בוהק ומרהיב! אז
לא! אני לא אור לבן עצום! רק לבן!" , הדבר האחרון שציפיתי
מישות אלוהית זאת  הנימה הזאת של עלבון וציניות, "זה לא אשמתי
זה בגלל ישמאל וכל השטויות שלו, כל הקטע הזה של להבין את
הרגשות של אנשים וכל הזבל הזה, למי אכפת בכלל, אני פשוט עושה
את העבודה שלי!". סתם ככה משום מקום, הרגשתי פתוח, חשוף,
המחשבות שלי נפתחות, "אתה יכו.." לא הספקתי להשלים את המשפט
והוא כבר הספיק לענות לשאלתי. "כן אני יכול לקרוא את המחשבות
שלך. כל המקום הזה משקף את המחשבות שבמוח שלך". מיד נמלאתי
ברעיונות, באפשרויות, "אז זה אומר.." עוד קטיעה חסרת רחמים
מצדו, שכבר עולות לי על העצבים "כן כל מחשבה שתחשוב עליה
תצטייר והשחור שמסביבנו ייעלם ויצבע מחדש ע"פ דמיונך".
באותה השנייה המוח שלי התחיל לחשוב בצורה שונה במקצת ואישה
פיזית מושלמת למדי הצטיירה לידינו.
"תמיד אותו הדבר אתכם! בני האדם! אומרים לכם כל מחשבה ואתם ישר
חושבים על פורנו, ואחרי זה אתם שואלים למה אתם הולכים להיכחד!"
זאת הייתה מכה לחגורה. האור יורד על הגזע האנושי.
קיבלתי ישות שמדברת כמו פמיניסיניטית פנאטית, וזה כמובן הזכיר
לי מישהי, ובאותו הרגע החדר קיבל צבעים אחרים. היינו בביתי
הישן,  וגל מולנו שרועה על המיטה בוכה.
"אז אני מזכיר לך אותה... אני לא רואה הרבה קווי דמיון אבל אם
זה מה שאתה חושב אז אני חייב לציין שלא רואים היום הרבה נשים
כמוה" "כמוה? אתה מתכוון לנשים בוגדניות, שקרניות, ושתלטניות
שרודפות אחרי כוח כמו נחש?" "דווקא לא... גל היא אצילית,
מלנכולית, אבל עם זאת גם שלווה, חופשייה, רוצה ליהנות מהחיים"
ואני רק המשכתי כאילו שאני אובססיבי להוכיח לו משהו, "אז אתה
חושב שאתה מכיר את גל יותר טוב ממני?" "לא רק את גל... אין בן
אדם שאני לא מכיר יותר טוב ממך. כל אחד ואחד, אבל עם גל זה
הולך די רחוק, ואם אתה לא רואה את זה אז כנראה שצריכים לתקן
משהו בראיית העולם שלך, ואני רואה שאתה עדיין רוצה להמשיך
באובססיה שלך להתווכח אז אתן לך דוגמא... תחשוב לרגע על תכונה
אחת טובה של גל?" וכמובן שנפלתי ישר לתוך המלכודת... החדר נצבע
בתמונות של גל, אבל לא סתם תמונות, גל בביקיני בחוף, גל משתזפת
בבריכה, והלאה משם... "בדיוק..." הוא התחיל להסביר את טענתו
בחיוך מרוצה ושבע רצון "התכונה הטובה אצלה מתבטאת אך ורק בצורה
הפיזית! אתה פספסת סיכוי. אתה טוען שהיא זאת שבגדה בך, אבל זמן
רב לפני זה כבר התחלת אתה לבגוד בה".
"אני?!? בגדתי? בה? תסלח לי אבל לא הסתכלתי על אף אישה חוץ מגל
במשך כל נישואנו".
"נכון היא זאת שבגדה בך, אומנם בצורה מוחשית אבל כל העניין היה
נמנע עם היית מקדיש לה קצת מהתשומת לב שראויה לה.
ובמקום להקדיש לה את תשומת הלב התמסרת אך ורק לעבודתך שלא
הייתה תובענית כמו שרצית לחשוב אלא נהייתה תובענית בגלל שאתה
הפכת אותה לאחת כזאת" "אב.." "אל תנסה עכשיו אפילו להתווכח
אתי, כי תזכור כשאנחנו בחדר מחשבותיך, הן נראות כאן על המסך
וכמו שאתה רואה אפשר לראות את סימני החרטה שמתחילים לבצבץ.
אז ככה יש לך שתי אפשרויות - או שתלך לגן עדן שבו יש קבוצה של
אנשים שנהנים משקט ושלווה, אבל למישהו כמוך זה יהיה רק אפור
ומשעמם כי אותו מקום נבנה על הדמיון שלך, אתה יוצר אותו לעצמך
אחרי הכל.
או שתעשה את מה שאתה באמת רוצה כמו שמראות המחשבות שלך ותחזור
לכיתה ט' באותו בית הספר הבלתי נשכח "הדסים" שם תוכל להיפגש עם
כל חברך הישנים ולנסות לשנות את המסלול של חייך.
אז בחירתך כבר מתגבשת פה על המסך אבל יש לנו הסכם שאתה יכול
לבחור את דרכך רק ע"י הבעה במילים או שאנחנו לא מבוטחים אז..."

אני חייב לומר, זה בא כהפתעה, לחזור ולשנות את חיי, לחזור שוב
להדסים! לאותה אוירה תוססת של להיות צעיר...
בלי לטרוח לחשוב על משכנתא, על ילדים, צייד אחר עסקאות ומי
יודע אולי להפוך את חלום ילדותי להיות פסנתרן כקריירה למציאות,
עד היום צרוב עמוקות במוחי אותו עלבון של סוף י"ב בו בחרה מילה
המורה למוזיקה את יונתן ולא אותי.
יונתן... הממ....  כשאני חושב על זה אני נזכר בהרבה אנשים
אחרים שלא ראיתי כבר שנים, עדן ששמעתי שהפך להיות מתרגם שפות
בין לאומי בחברות גדולות, גל עוז שאומנם פגשתי לא מזמן אבל לא
הספקנו להחליף יותר מדי מילים, ואבא שלי, אותו לא ראיתי מאז
מותו מלפני חמש שנים.
ופיקסמן... איך אי אפשר שלא להיזכר בפיקסמן... מאז כיתה י' לא
ראיתי אותו,איך אני זוכר את כל אותן השטויות שפלט והיום אני
כבר לא מבין למה אבל זה בהחלט המתיק את הרגעים שלי שם.
וגם גל עצמה תהיה שם... וכשנזכרתי בגל צצה בפני פתאום אפשרות
חדשה! כמובן - המון בנות שאף פעם לא הכרתי, המון אופציות חדשות
עם בנות חדשות, וזה כבר הכריע את המקרה. לא היה לי ספק, פני
מועדות כלפי מציאות חדשה שאני הולך ליצור לעצמי.
"כן, אני חוזר קח אותי לכיתה ט' יש לי הרבה עבודה לעשות וכדאי
להתחיל מעכשיו" הוא התחיל לדבר -  "טוב אם הגעת להחלטה אין טעם
לחכות טוב תהיה מוכן ולהתראות, אנחנו עוד ניפגש" טוב הוא לא
היה צריך להגיד את המשפט האחרון זה כבר ברור מספיק שנתראה שוב
אבל לא היה לי זמן לקטול את תשובתו, כשבדיוק בשניה שבה נפרדו
שפתיי זו מזו הקירות שאבו אותי למציאות חדשה - לימים עברו, ללא
נודע הנודע.