בארמון בפרברי השלולית גדלה נסיכה. בהגיע הגיל, כמו רבים, פנתה
אף היא ללימודים אקדמיים.
ושם, במסדרונות המוסד, בדרך להרצאות באולם 115, הבחינה
בנסיך-צפרדע, ונדמה היה לה שגם הוא הבחין בה.
אך נסיכתנו, למרות שאיננה עוד תיכוניסטית, ולמרות התחום
האקסצנטרי שבחרה ללמוד, ביישנית היא עד מאוד, ובמשך שנת
לימודים שלמה לא החליפו השניים מילה, אם כי החליפו חיוכים
ומבטים.
והנה, הסתיימה לה השנה הראשונה, ובעקבות זעזועים בחצר הארמון
החליטה הנסיכה להשעות את לימודיה. זמן מה אחר כך נתקלה במקרה
בנסיך-צפרדע בשלולית שכנראה אינה כה גדולה כמו שכולם חושבים.
להפתעתה, ידע הוא את שמה, ואף בדרך פלא ידע שלא ימשיכו להתראות
במסדרונות בשנה הבאה.
השלולית סואנת, ונסיכתנו, כאמור, ביישנית, וכך נפרדו השניים
לדרכיהם.
בט"ו באב, חג האהבה העברי, הייתה הנסיכה בודדה.
כדור הזהב טבע מזמן במימי הבריכה, ולכן החליטה להעביר את הערב
בצפייה בפלא עולם אחר, סרט קולנוע, יחד עם אחותה, הנסיכה
הצעירה, שהייתה שותפה להלכי לבה של אחותה הגדולה.
וכך, באולם הקולנוע, במקום סתמי בשלולית, במושב המסומן בדיוק
לפני מושבן של שתי הנסיכות, ישב לו הנסיך-צפרדע עם נסיכה אחרת,
אחת מאלו שנהגו ללכת במסדרונות ההם.
לא עזרו דברי העידוד של האחות הצעירה. לבה של נסיכתנו נצבט,
ועד היום היא מדי פעם מזילה דמעה נסתרת אל הכר, מתגעגעת.