New Stage - Go To Main Page

יוסי הדרי
/
ידידות שהיתה

ערב  אחד,  בעודי  יושב  בנחת  בסלון ביתי  וצופה  בטלויזיה,
הרגשתי  אי-נחת  מכך  שמישהו  צופה  בי.  מאחר  ואני  גר  לבד
ולא  זכור  לי  שמישהו  מלבדי  ישנו  או  ישנה  בבית,  הרי  לא
ייחסתי  לזה  חשיבות  מרובה.  אבל,  נסיון  חיי  לימד  אותי
שתחושות  הבטן  שלי  מעולם  לא  אכזבו  אותי  ובעודי  מסובב
ראשי  שמאלה  וימינה,  הבחנתי  מזוית  עיני  על  הרצפה  בזוג
עיניים  ערמומיות  המתבוננות  בי  ממרחק  של  שלושה  מטרים.

זוג  העיניים  היה  של  עכבר  קטן  וחצוף,  בצבע  אפור-חום
שתפס  תצפית  לעברי  מזוית  הקיר  שבין  המטבח  והסלון.

הוא  מסתכל  עלי  ואני  מסתכל  עליו,  הוא  מסתכל  עלי  ואני
מסתכל  עליו  וכאילו  ניסינו  למדוד  אחד  את  סבלנותו  של
השני.  או  יותר  נכון,  מי  יישבר  ראשון - אני  או  הוא.

מאחר  והיה  זה  קיץ  וכידוע  לכם,  אנחנו  הישראלים  אוהבים
בקיץ  ללכת  בבתינו  יחפים,  הרי  לא  היו  לי  באותה  שעה
נעלי  בית  לידי,  כך  שלא  היה  לי  מה  לזרוק  עליו  במטרה
להרגו. ובעצם,  חשבתי  לי,  אם  כבר  היה  לי  ונגיד  שהייתי
פוגע  בו,  הרי  גם  הקיר  היה  מתלכלך  ורק  לפני  חודש  גמרו
לצבוע  לי את הדירה. ובעצם,  מה  עכבר  קטן  יכול  כבר
להזיק?

אז,  שיישאר  עוד  קצת.  מקסימום  יעשה  טיול  בדירה, יבין
ששאריות אוכל  הוא  לא  ימצא  דבר  כי  אני  אדם  נקי  ומסודר
שלא  משאיר  בחוץ  דברי  מזון  ואחרי  זמן  מה  ילך  לדרכו.
אז  בעצם מה  הטרגדיה  הגדולה  שהוא  עומד  לו  במרחק  שלושה
מטר  ממני  ובוחן  אותי?

המשכתי  לראות  טלויזיה  ומפעם  לפעם  הפניתי  ראשי  לעכבר
והוא  עדיין  שם,  ממשיך  לנעוץ  בי  עיניים  ואני,  מצידי,
השתדלתי  לשבת  ללא  תנועה,  שמא  ייבהל  ועלול  יהיה  לקבל
פחד  ויברח  מביתי  ואחד  השכנים  עלול  לראות  שהברחתי  עכבר
קטן  ובלתי  מזיק.  ואותו  שכן,  עלול  להתקשר  ל"אגודת  צער
בעלי  חיים"  והם  היו  פונים  אלי  ואולי  אפילו  היו  תובעים
אותי  למשפט  על  התאכזרות  לבעלי  חיים  ומדברים  עם  שלי
יחימוביץ  בתכנית  "הכל  דבורים"  ומתלוננים  בפניה  על
התאכזרות  האזרח  לבעלי  חיים  ומזכירים  את  שמי  בכלי
התקשורת.  ואחרי  זה,  חברי  ובני  משפחתי  היו  מתקשרים  אלי
ושואלים  איך  אני  מתנהג  לבעלי  חיים  קטנים  ומסכנים?
ואולי, בן  כתתי  לשעבר  היה  יוצר  קשר  עם  עתונאי  והיה
מספר  לו  שכבר  כשהייתי  בגן  חובה  זרקתי  פעם  אבן  על
כלב.  בקיצור - ספור  שאתה  יודע  איך  הוא  מתחיל  אולם  אינך
יודע  איך  הוא  נגמר.

מאחר  והתכנית  שצפיתי  בה  נגמרה,  עברתי  לערוץ  אחר  וכנראה
שהמוסיקה  שהתחלפה  לא  ענינה  יותר  את  מיודענו  העכבר  והוא
רץ  למטבח  ומשם  למרפסת  ומשם  יצא  לו  בשקט  החוצה.

הכל  נגמר  בטוב,  חשבתי  לעצמי  ושקעתי  בצפייה  בטלויזיה.

למחרת בערב,  הסיפור  חזר  על  עצמו.

באותה  השעה,  התייצב  העכבר  בזוית  הקיר  כמו  בערב  הקודם
ונעץ  בי  את  עיניו  הערמומיות  כמו  רוצה  לומר  לי:  "הי!
אני כאן!"   שוב  ישבתי  בשקט  על  מנת  שלא  אפריע  לו  או
אגרום  לו   חלילה  לאיזה  פחד.  ועוד,  אצטרך  בעבורו  טיפול
פסיכולוגי על  פי  דרישת  "אגודת  צער  בעלי  חיים".  אפילו
לשרותים  לא  הרשיתי  לעצמי  ללכת,  פן יחשוב  שאני  מציק  לו
בכוונה.  ושוב, רק  אחרי  שהחלפתי  ערוץ  בטלויזיה,  הוא  הלך
לדרכו.

בערב  השלישי,  טרם  בואו  לבקרני,  הנחתי  לו  עוגיה  במקום
מרבצו.  הרי לא  יעלה  על  הדעת  שלא  תכבד  אורח  שבא
לבקרך.

ובכן,  עכברוני  התייצב  בשעה  היעודה,  אכל  את  העוגיה
ואפילו הרגשתי  שעיניו  כבר  לא  כל-כך  ערמומיות  ואפילו
נדמה  היה  לי  שבסיום  האכילה  הוא  סימן  לי  עם  זנבו
"תודה"  ואני  מאד שמחתי  על  זה  שהוא  יודע  להעריך  את
הארוחה.  אבל,  מאד  הצטערתי  שלא  הכנתי  לו  כלי  עם  שתיה.
הרי  כל  אחד  יודע שאחרי  האוכל  צריך  לשתית.  אפילו  נמרודי
יודע.

בקיצור,  מה  אגיד  לכם?  הרגשתי  שהוא  ואני  מתחילים
להתידד.

שמחתי  בשמחתו  שמדי  ערב  הוא  יכול  לבוא  אלי  לדירתי  אחרי
יום  מלא  הרפתקאות  שעבר  ולקבל  אצלי  שעה  קלה  של  מנוחה
ואוכל.  ממש  אידיליה...

ואז,  אחרי  שהוא  נח  מאכילת  העוגיה,  צלצל  הטלפון.
זאת  היתה  יעל.

בין  יעל  וביני  היתה  מערכת  יחסים  מאד  מיוחדת.  לא  פה
המקום  לספר  לכם  על  כל  מעלותיה  ורק  אגיד  לכם  שהיא
היתה  משהו  מיוחד  במינו  מכל  הבחינות.  ובמיטה - היא  היתה
חלומו  של  כל  גבר.  ותרשו  לי,  מפאת  הצניעות  לא  להיכנס
לפרטים
ובכן,  יעל  התקשרה  והזמינה  עצמה  אלי  לערב  שלמחרת.  ואני,
כמובן  מאד  שמחתי,  כי  כבר  שבוע  לא  היינו  ביחד  ובאמת
הגיע  הזמן.

בעודי  סוגר  את  הטלפון,  הצצתי  לכיוון  ידידי  החדש  וראיתי
שהוא  איננו  וכנראה  הלך  לדרכו.  אולי  הוא  נעלב  מזה
שדברתי  עם  יעל? - חשבתי  לתומי.

אבל,  מיד  זכרתי  את  יחסה  של  יעל  לעכברים.  או, יותר
נכון את  פחדה  של  יעל  מעכברים.

פעם  הייתי  צריך  לנסוע  דחוף  אליה  הביתה, אחרי  שהזעיקה
אותי  בתואנה  שיש  לה  עכבר  בבית.  וכשהגעתי,  היא  עמדה  על
השולחן  בסלון  ביתה  וכולה  מכווצת  מפחד  ורק  אחרי
שהבטחתי לה  שהעכבר  ברח  החוצה,  היא  הצליחה  איכשהו
להירגע.  ותאמינו  לי,  שבאותו  הלילה,  אי  אפשר  היה  לעשות
איתה במיטה שום  דבר  מרוב  המתח  שנגרם  לה  מהעכבר.

החלטתי  שאני  לא  אספר  לה  על  האורח  שמגיע  אלי  ערב-ערב,
אבל,  חשבתי  לעצמי,  מה  יהיה  אם  יעל  תבוא  מחר  ופתאום
היא  תראה  את  העכבר?  היא  פשוט  תשתגע.  ואני,  שכל  כך
רוצה  להרגיש  את  גופה  נצמד  אלי  מתשוקה,  אצטרך  להרגיש
את  גופה  נצמד  אלי  מתוך  פחד.  ואיך  אומרים  החברה? - "הלך
עלי  הלילה."

נכנסתי  למיטה  ושנתי  נדדה.  "מה  אעשה" - חשבתי - "איך
אגרום לכך  שיעל  לא  תראה  את  ידידי  החדש  ולא  תיבהל  וכך
אוכל  לבלות  לילה  עם  יעל  החשוקה?"

החלטתי  שמחר  בבקר  אלך  ואקנה  מלכודת  עכברים, אשים  גבינה
במלכודת  מאותו  סוג  שעכברים  אוהבים  ואולי  אפילו חתיכת
נקניק  טוב,  וכך  לפחות  המוסר  לא  יציק  לי  על  חיסול
העכבר,  כי  הרי  אדאג  לו  לארוחה  אחרונה  כיד  המלך,  בדיוק
כמו  שדואגים  לנידון  למוות.

אולם,  איך  אחסל  את  ידידי  החדש?

מה  רע  שישנם  ידידים  לאדם  ובמיוחד  ידידים  שלא  מפריעים
ולא  שואלים  שאלות  מיותרות?

מה - כלב  או  חתול  בתור  ידיד  זה  בסדר  ואילו  עכבר  לא?

מי  קבע  את  זה?

והאם  זה  לא  אגואיזם  לשמו  שאני  רוצה  לחסל  ידיד  בגלל
חמוקיה  של  אישה?  זה ממש  אנוכי  מצידי.

החלטתי  שאני  לא  אחסל  את  ידידי  העכבר  וגם  לא  אספר ליעל
על  העכבר,  כי  עלול  להיות  שהוא  בכלל  לא  יבוא  הערב.
אולי  יש  לו  פגישה  מרגשת  עם  עכברה?  מה - זה  לא יכול
להיות?

אחרי  שהגעתי  להחלטה  נרדמתי  ובבוקר,  בעודי  יוצא  לעבודה,
ראיתי את  חברי  העכבר  הולך  לאיטו  בחצר  הבית  ומאד  שמחתי
על  שעבר  עליו  לילה  שקט  ובטוח.

ובעודי  מחייך  אליו,  קפצה  לעברו  מיקי,  החתולה  של  השכנה
ופשוט  לא  נתנה  לו  צ'אנס  לברוח.  היא  תפסה  אותו  בשיניה
ורצה  לכיוון  השיחים  שבחצר  לסעוד  ארוחת  בקר.  מה  היא
חשבה?  שאני  אפריע  לה  לאכל?

מה  אגיד  לכם?  לא  קל  להיפרד  כך  מידיד.

הגעתי  לעבודה  במצב  רוח  שפוף.  הרי  לא  כל  יום  הורגים
במחי  יד  את  ידידך  ועוד  לנגד  עיניך.

טלפנתי  ליעל  ובקשתי,  תוך  כדי  התנצלות,  לדחות  את  פגישתו
לפעם  אחרת.  כי,  חשבתי  בליבי,  שידיד  מת  (אפילו  אם  הוא
עכבר)  וחמוקיים  של  אישה,  לא  הולכים  אצלי  ביחד.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 2/6/02 23:32
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יוסי הדרי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה