או שזה היה כבר בוקר .. עשיתי את זה.

הוצאתי את כל הכדורים שהיו מוחבאים אצלי בבית.... ובלעתי
אותם...

לא יודעת כמה.....

ישבתי פה... בצאט... עוד ניהלתי שיחה... עוד בכיתי... ולאט
בלעתי אותם.

חשבתי על האנשים האלו שלא באמת רוצים למות שכותבים הודעה ואז
מאתרים אותם... יודעת שזה אפשרי...

לא רציתי שיאתרו אותי.

אבל גם לא רציתי למות.

פשוט רציתי שהכאב יפסיק. רק זה...

לא לקחתי בחשבון שאני עלולה להקיא..... ובמשך כמה שעות בין
דימיונות למציאות.. הכרה לחוסר הכרה.... כל מה שאני זוכרת זה
רק שאני מקיאה.

וכך זה נכשל.
ואני עוד כאן...

ובעצם אני בכלל לא רוצה למות.... לא רוצה.

אבל לא יכולה יותר עם הכאב הזה.

ואחר כך...

לא... את לא צודקת.
בכמה דברים.
חשבתי אחרי שדיברתי איתך.
על זה שאת בסך הכל ילדונת.. וכמה את עושה לי טוב.
וואלה את ילדונת. את זוכרת את זה? אני לפעמים שוכחת.
לא צריך לסחוב את כל תלאות העולם על הגב. אפילו שרותי לא פה...
והיא תמיד עושה את זה....
זה יישאר לה כשהיא תחזור.
תעצרי.
כל הקשיים האלו של כולם שאת סוחבת גורמים לך להעלם מפה לתקופות
ארוכות.

את יודעת למה אני מתגעגעת?
להתחלה.
שהיינו מדברות במסנגר כל הזמן.
שידעתי שיש בך משהו כל כך יפה, כל כך חזק, הרבה לפני שעמדתי
מולך ...

ואני חסרת אונים עכשיו.
מולך מולי מולו.
אבל שוב... זה לא נכון.
כי זו זכותו זוכרת?
זכותו להיות בן אדם כמו שזכותי להיות. וכל הטעויות כאן הן
שלי.
את לא יודעת עד כמה הוא הרוויח את זה.

לי תמיד יהיו בלאגנים.
וכמה אפשר לתת את האנרגיות שלך לאחרים בלי להישרף בסופו של
דבר?
כן... גם את צריכה לחשוב על זה.

גם אתמול לא היה טוב.
איכשהו אני מגיעה לשיאים חדשים של נפילות.

אחרי שיצאתי משם.. כן התכוונתי להתקשר.
אבל כל כך רציתי להיות שם חזקה שלא בכיתי אפילו פעם אחת. אבל
כמה אפשר לא לבכות?
כשכלום לא מסתדר?

אז בכיתי.
ואז בכיתי יותר. ויותר.
ולא יכולתי לנהוג.
אפילו לא להתקשר אלייך.

ואז עברה שם משטרה. השוטר נתן עליי מבט אחד והחליט שאני
מסוממת.
ולי לא היה כוח להגיד שלא.
באמצע אזור תעשיה חשוך, בחורה לבד עם רכב מונע, עם עיניים
אדומות, לא מפסיקה לרעוד.
אפילו אני הייתי חושבת שאני מסוממת.

הוא בא להוציא אותי מהרכב... אבל אני.. כשאני במצב כזה לא
יכולה שייגעו בי.
אז הוא הזמין אמבולנס שיבדקו אם אני באמת מסוממת.

באותו רגע חשבתי שהסמים ניראים אכן פיתרון נאה.
ואז בא האמבלונד. ואז בית חולים. ואז המחלקה הפסיכיאטרית.
וגם כדורי הרגעה.

עד הבוקר.

אפילו לא ראיתי את ההודעה ששלחת מרוב שנאטמתי.

ובבוקר שלחו אותי הביתה.
עם ערמת כדורי הרגעה והמלצה על טיפול פסיכטרי דחוף.

ואני רק חשבתי... לאן הגעתי בחיים.... לאן אני הולכת ...
את חושבת שהפסקתי לבכות?
לא..
לא בגללו.
בגללי.

לא בגלל השקט שלו.
הוא צריך אותו.... אני לא אמנע ממנו את זה.

בגללי.
שאני כנראה אף פעם לא אמצא את השקט שלי.
תמיד סערות.
תמיד בלאגנים.
לא פלא שכבר לאנשים סביבי אין כוח בשבילי.

אוהבת אותך.

אם יש משהו שאני לא רוצה שייקרה זה שמישהו ייקח צד ברווח הזה
שנהייה ביני לבינו.
בבקשה אל תעשי את זה.

אני בסדר.
רק צריכה זמן.
נכון אני בולעת כדורים בטירוף... אבל שייזדיין העולם.. מה
איכפת לי?

ועכשיו.
אני חיה.
בלי כדורים, בלי אשפוז.

רק אני, והחיים.